דעה: למען חיזוק הדמוקרטיה, ישראל זקוקה לימין חזק ולשמאל חזק

הדמוקרטיה מזמן הפכה לערך נורמטיבי עליון בחברה המערבית בכלל ובישראל בפרט. כאשר תיוג אדם, קבוצה, רעיון או תופעה מסוימים בתור "לא דמוקרטיים" הדבר שווי ערך להוצאתם מחוץ לתחום הלגיטימי. מצד אחד, מדובר בניצחון גדול של שיטת הממשל הכי פחות גרועה מכל שיטות הממשל הקיימות. אולם, מצד שני, אין עלינו להתייחס לדמוקרטיה בקדושה חסרת התבוננות עצמית. זאת, לא רק משום שכך "לא-דמוקרטי" הופך לכלי תעמולה פוליטי גס, אלא בעיקר משום שכך אנו מפספסים את אחד הרעיונות המרכזיים של הדמוקרטיה: הצורך בדיון ובבירור פנימיים. אם כך, מהי אותה הדמוקרטיה, והאם בסבבי הבחירות האחרונים בישראל היא התחזקה, נחלשה, או נשארה אדישה לנוכח הסערות הפוליטיות שלנו?

מסתבר כי הדמוקרטיה היא הרבה מאוד דברים: אנשים מסוימים ידגישו את הביורוקרטיה החזקה ומערכת של איזונים ובלמים ואילו אחרים ידגישו את רעיון המשילות העצמית וחשיבותו של הקול העממי, כאשר פעמים רבות עיקר הדיון יתמקד בדגש המהות מול הפרוצדורה. אולם, לא משנה איזה ממד נדגיש, ישנם שני עקרונות ליבה שאי אפשר לערער עליהם מבלי לערער על הדמוקרטיה: תחרות בין מתמודדים המתבססת על שונות בתפיסת העולם הפוליטית שלהם והרעיון של לגיטימיות השלטון הנבחר, לא משנה לאיזה מחנה רעיוני הוא משתייך (מלבד מקרים מאוד יוצאים דופן, כמו למשל המקרה הניאו-נאצי). עתה, נשאלת השאלה המכרעת: האם עקרונות אלו התקיימו בבחירות 2019?

ראשית, אין ספק שבישראל קיימת תחרות פוליטית עזה. שלטון נתניהו, שהחל להיתפס כמעט בתור מובן מאליו, התערער בעוז. הוא התערער עד כדי כך, שנראה כי סדיקת שלטון המונופול, החיובי לדמוקרטיה, הומר לאחד מהדברים המזיקים ביותר שיכולים להתעורר בה: החלפת שיח הרעיונות בשיח הזהויות.

שיח זהויות זה איננו מתבסס דווקא על דת, גזע ומין כפי שאולי היינו חושבים, אלא על שייכות טוטאלית של אדם למחנה 'הימין ומחנה 'השמאל'. כלומר, היותו של אדם 'ימני' או 'שמאלני' איננו כבר עניין של העדפה רעיונית אשר עלולה להשתנות עם הזמן, אלא של זהות מושרשת וכמעט קבועה, עם דף מסרים ברור ומותאם לסוגיות השעה. תזוזה מדף מסרים זה היא לא סתם עוד תזוזה רעיונית ולגיטימית, אלא פגיעה חמורה במה שמגדיר את הדבר הזה שנקרא "אנחנו", וכך במידה רבה את הדבר הזה שנקרא "אני". לדוגמה, 'שמאלני' לא יכול לראות בנתניהו דברים חיוביים, ואילו 'ימני' לא יכול לערער עליו אלא בתנאים מסוימים מאוד.

במילים אחרות, במידה רבה הפרסונליזציה של בחירות 2019 היא לא רק השאלה של 'רק-ביבי' מול 'רק-לא-ביבי', אלא פרסונליזציה של מחנה הימין ומחנה השמאל לזהויות אישיות קבועות של כל אזרח ואזרחית אשר אין להם בהכרח קשר של ממש לרעיונות של ימין ושמאל. למשל, האם אפשר באמת לקרוא לתפיסת העולם של המפלגות החרדיות תפיסת עולם ימנית? או, לחלופין, האם מפלגת ניסנקורן-הנדל-גרמן-האוזר היא מפלגה עם שיוך אידאולוגי של ממש?

בעקבות כך, לא רק שתחרות הרעיונות שלנו נפגמה, נפגמה גם התפיסה כי שלטון המחנה השני הוא דבר לגיטימי. לא לשווא אנו יוצאים לסבב בחירות שלישי: מחנה 'הימין' יעשה הכול בשביל למנוע ממחנה 'השמאל' למשול, ולהפך. בעיני רבים ממובילי הדעה של המחנות, חוסר היציבות שווה הכול, רק "שלא נפסיד".

האם משמעותו של כל זה הוא גסיסתה של הדמוקרטיה הישראלית? יכול להיות, אולם אני סקפטית לגבי הבחנה זו. למרות חוסר היציבות, שיח חוסר הלגיטימציה של המחנה השני וטשטוש תחרות הרעיונות, המוסדות הדמוקרטיים הישראליים מתפקדים, יריבים פוליטיים עדיין משתפים פעולה בספרה הפרטית והציבורית, והציבור מגלה יותר ויותר סלידה כלפי רעיון של בחירות נוספות וכלפי שיח הפרסונליזציה השטוח שמתקיים במחוזותינו.

מעבר לכך, דווקא בשוליים מתפתח אט אט שיח עשיר ועמוק בין אלו שמנסים לפתח את הרעיונות הכלכליים, החברתיים, הלאומיים והפילוסופיים שמונחים בבסיס מחנה הימין ומחנה השמאל. דוגמה לכך היא הדיאלוג הלא ישיר אך המעניין שמתקיים בין 'השילוח - כתב עת להגות ומדיניות' לבין 'תלם - כתב עת לשמאל ישראלי'. עלינו לתת יד לתופעה זו, ולפתח מחנה ימין חזק ומחנה שמאל חזק שיתמודדו אחד מול השני על הרעיונות שלנו, ולא על מי שאנחנו. 

הכותבת היא רכזת קבוצת אקסודוס בתל אביב, סטודנטית לתואר שני למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב