מה קורה לנו בגוף כשאנחנו רוקדים ומה אפשר ללמוד מביונסה ומטימברלייק

בניגוד לאמנויות אחרות, השמורות למומחים או לחובבים, הריקוד הוא אמנות עתיקת שנים השייכת לכולם, גם אם הוא מוגבל לתנועות קטנות ולא מודעות כשנשמעת מוזיקה. למרות זאת, מדע המחול הוא תחום אקדמי חדש יחסית. בעבר, אקדמיות למחול עסקו לרוב בלימודי כוריאוגרפיה והוראת מחול, אך המחקר העכשווי נוגע בתחומים רבים נוספים, רפואה, פסיכולוגיה, אסתטיקה וטכנולוגיה. אנחנו מביאים כאן כמה מהמחקרים החדשים, שמנסים לענות על שאלות מדוע יש צורך ברפואת ריקוד, מהי נוכחות בימתית והאם מחשב יכול להבין ריקוד.

רפואת ריקוד: רפואת הספורט מגיעה סוף סוף למחול

רקדנים מקצועיים סובלים מכ-6.8 פציעות בממוצע בשנה, יותר משחקני פוטבול אמריקאי, שנחשב אחד מענפי הספורט המסוכנים ביותר. 36% מהרקדנים נאלצים לפרוש לפני גיל הפרישה המקובל לרקדנים, בגלל פציעת שריר או שלד. 91% מהרקדנים יפתחו כאבים כרוניים שיימשכו גם לאחר פרישתם. למרות הנתונים האלה, רפואת ריקוד, שנועדה לטפל בפגיעות ייחודיות לרקדנים, היא התפתחות של השנים האחרונות בלבד, שנולדה מתוך רפואת הספורט. 

בניגוד לענפי ספורט אחרים, האימון הפיזי של רקדנים נעשה ברובו בחזרות לקראת מופע, והדגש בהן הוא על לימוד תנועות הריקוד והדיוק בתנועה, ופחות על הכנת הגוף באופן הדרגתי לביצועה. כוריאוגרפיה חדשנית ומורכבת מובילה לעתים לתנועות פחות טבעיות לגוף האנושי ומעלה גם היא את סכנת הפציעות. רקדני בלט נמצאים בסיכון גבוה יותר מרקדנים אחרים, גם משום שהריקוד על קצות האצבעות והקפיצות הגבוהות הם מסוכנים יחסית לתנועות במחול מודרני או היפהופ. גם רקדנים במחזות זמר מועדים לפציעות, בעיקר בשרירי המפשעה והירך. 

אחת התופעות המוכרות, שנחקרה לראשונה אצל רקדניות, היא "התסמונת המשולשת של הספורטאיות", הכוללת הפרעות אכילה, אי-סדירות במחזור החודשי ופגיעה בצפיפות העצם המסכנת רקדניות באוסטיאופורוזיס בגיל מבוגר. עם השנים הורחבה ההגדרה של התסמונת, והיא נקראת היום RED-S (Relative Energy Deficiency in Sport). השינוי בשם מאפשר להתייחס גם לגברים ומביא בחשבון מקרים שבהם החוסר הקלורי נובע לאו דווקא מהפרעת אכילה אלא מהאתגר הלוגיסטי להשיג ולצרוך מספיק קלוריות בריאות כדי לחפות על הוצאת האנרגיה הגבוהה, בעיקר בספורט שמושך אליו אנשים עם מבנה גוף דק וקטן מלכתחילה.

נוסף על הקושי האמיתי בהזנה, שיעורי האנורקסיה בקרב רקדנים (בעיקר רקדניות) וספורטאים (בעיקר ספורטאיות) גבוהים משמעותית מבאוכלוסיה הכללית - בין 16% ל-47%, תלוי במחקר המצוטט, לעומת 0.5%-10% באוכלוסייה הכללית. שיעורי אובדן המחזור בקרב בלרינות מקצועיות ואצניות מקצועיות מגיעים לכ-69% בחלק מהמחקרים, לעומת 2%-5% בכלל האוכלוסייה. כאשר מדובר באתלטית בגיל הנעורים, ההשלכות של אובדן המחזור עלולות להיות חמורות במיוחד, לעתים עד כדי אובדן היכולת להרות. לנשים הסובלות מהתסמונת יש גם סיכון מוגבר להתקפי לב וחולשה של המערכת החיסונית, ולעתים קרובות נלוות לתסמונת חרדה ודיכאון.

למרות כל זאת, חסרה מודעות לסינדרום ולהשלכותיו, הן אצל גברים והן אצל נשים. הטיפול בו יתבסס לרוב על צוות רב-תחומי הכולל רופא ספורט, פסיכולוג, תזונאי ומערכת תמיכה רגשית הכוללת משפחה וחברים, לעתים נוסף על זריקות אסטרוגן לשמירה על העצמות ונטילת ויטמין D, שממילא נמצא במחקר כמשפר ביצועים אצל רקדנים.

הדמיית תנועות: אווטארים וביג דאטה מגויסים למלחמה בפציעות

מדע הספורט עוסק זה שנים בשיפור ביצועים באמצעות מדידה. בתחום המחול, הנמצא על התפר שבין ספורט לאמנות, מדידה כזאת היא פחות מקובלת. מבחינת רקדנים וכוריאוגרפים מהאסכולות המסורתיות, מדידה ומידול יוציאו את הנשמה מהתחום. אבל בשנים האחרונות, ישנה הבנה שבמקרים מסוימים המהפכה הדיגיטלית יכולה לתרום גם לאמנות שקסמה הוא השימוש שהיא עושה בגוף האנושי. בהדרגה מתפתחים יותר ויותר כלי מדידה ושיטות שיפור ביצועים המזכירים את אלה הנפוצים בתחומים הישגיים אחרים.

חוקרים מהפקולטה לרפואת ספורט באוניברסיטת ביילפילד, גרמניה, בחנו את ההנחה שאימון קוגניטיבי יכול להועיל לרקדנים לא פחות מחזרות פיזיות. לדברי ראש מעבדת "נוירוקוגניציה בתנועה", פרופ' בטינה בלאסינג, כאשר רקדן טועה בהבנת התנועה או האופן האופטימלי שבו ניתן לבצע אותה, הוא עלול דווקא לחזק את הטעות הזאת בחזרות, ואז יהיה הרבה יותר קשה למחוק אותה מהזיכרון של הגוף.

בלאסינג הקליטה רקדנים המבצעים את התנועה באופן נכון, ואחר כך הראתה למתאמנים הדמיית מחשב עם אווטאר בסיסי של גוף רקדן המבצע את התנועה. לרקדנים ניתנה אפשרות לשחק בעצמם עם האווטאר כדי להדגים מה הם חושבים שאמור לקרות לגוף בכל רגע בתוך התנועה, והכוריאוגרפים תיקנו אותם במידת הצורך. זאת, לעומת הגישה הקלאסית של הדגמה וחיקוי, הכוללת מעט הסברים מילוליים. אחרי שצפו בהדמיית המחשב, הרקדנים נשכבו על הרצפה, עצמו את עיניהם ודמיינו את הריקוד. לאחר מכן, חלקם יכלו לבצע את התנועות ללא טעויות.

צוות החוקרים הראה במחקרים נוספים שאימון באמצעות אווטארים קיצר באופן משמעותי את הזמן הדרוש ללמוד תנועה חדשה, וכן הפחית את מספר החזרות שדרשו הכוריאוגרפים מהרקדנים. כיוון שרקדנים מתלוננים על תשישות ועל תנאי עבודה לא נאותים בגלל ריבוי חזרות, ועל פציעות ופגיעות נפשיות הנובעות מהן, הרי שאם אפשר להגיע לתוצאה מרשימה במספר קטן יותר של חזרות, הדבר עשוי לשפר את המצב. ייתכן שגם לרקדנים לא מקצועיים ולציבור הרחב יהיה קל יותר ללמוד כך לרקוד. 

גם מהפכת הביג דאטה עשויה לסייע בהפחתת הפציעות. הבלט המלכותי בבריטניה החל למפות את "התנ"ך של הבלט" - הדמיות של כל התנועות במופעים הקלאסיים. כך, לדוגמה, התברר שדמותה של הילדה קלרה ב"מפצח האגוזים" קופצת 196 פעמים במופע. המפות המדויקות הללו מאפשרות למאמני ספורט לבחון מהו האופן הטוב ביותר לאמן כל רקדן לכל תפקיד, כדי לשפר ביצועים ולהפחית פציעות. 

חוקי המשיכה: תלמדו מביונסה וטימברלייק את המתכון לריקוד אטרקטיבי

חוקרים מאוניברסיטת נור'אומבריה, בריטניה, בדקו באמצעות טכנולוגיה של מיפוי תנועות והדגמתן על ידי אווטארים מהו ריקוד גברי שנחשב אטרקטיבי בעיני נשים. כמה עשרות סטודנטים הוזמנו לרקוד באולפן, צולמו, ועל בסיס תנועותיהם נבנו אווטארים זהים זה לזה בכול, למעט תנועות הריקוד שלהם. התברר שגברים שמגוונים יותר בתנועות מרכז הגוף שלהם, כלומר, מניעים יותר את הראש מצד לצד ומעלה מטה, מזיזים את מרכז הגוף בתנועות זורמות ולא מקוטעות ומניעים את הברכיים, נתפסו כאטרקטיביים יותר. מעט תנועתיות בידיים הייתה רצויה, לעומת הנפת זרועות לכל עבר, שנתפסה כלא אטרקטיבית. מהירות תנועת הרגליים השפיעה גם היא על תפיסת איכות הריקוד, בעיקר רגל ימין.

במחקר המשך נמצא שהתנועות שנשים מחפשות אצל גברים בפלג הגוף העליון, גברים מחפשים אצל נשים באזור האגן. כאשר קודדו לאווטארים תנועות של מפורסמים, הגברים העדיפו את ביונסה (בלי לדעת למי שייך האווטאר), והנשים - את ג'סטין טימברלייק.

תנועות ריקוד ניתנות אמנם למידול באמצעות אווטארים, אבל לשני אנשים המבצעים בדיוק אותן תנועות יכולה להיות נוכחות בימתית שונה לגמרי - האחד ימשוך את תשומת הלב והאחר - פחות. הכוריאוגרפית קרין רת'ל, בוגרת תואר שני במדעי הריקוד, חקרה מה מוביל לתפיסה של נוכחות בימתית אצל רקדנים.

בשיחה איתה היא סיפרה שכרקדנית מקצועית רב-תחומית ומורה לריקוד, היא כלל לא ידעה עד תחילת התואר השני שלה שניתן לחקור ריקוד בכלים מדעיים. את עבודתה הקדישה בסופו של דבר לחקר הסומטיזציה, כלומר, הקשר בין תנועות הגוף לתחושות שהוא מעורר, "החוויה של לחוש את הגוף מבפנים". החוש הסומטי נחשב החוש השישי של בני אדם.

רת'ל חקרה אם טכניקות מוכרות לשיפור חושי הסומטיזציה, כמו טכניקת אלכסנדר ופילאטיס, המבוססות למשל על שיפור המודעות לנשימה, מתן תשומת לב לתחושות הפנימיות של הגוף ושימוש בדמיון מודרך, יכולות לשפר את הנוכחות הבימתית. רת'ל אימנה ארבע רקדניות בטכניקות הללו, וביקשה מקהל של מומחים לריקוד לדרג את ביצועיהן. אחרי ההתערבות, הן דורגו כבעלות נוכחות בימתית רבה יותר. כך הוכיחה רת'ל כי ניתן לשפר באמצעות הוראה את הנוכחות הבימתית, גם אצל רקדנים מקצועיים שהגיעו עם מידה רבה של נוכחות מהבית. 

נוירולוגיה: טנגו למלחמה בפרקינסון

בשנים האחרונות הולך ומתברר שלריקוד יש חשיבות רבה במלחמה במחלות מוח המאופיינות במוות של תאי עצב, כמו אלצהיימר, פרקינסון ושבץ מוחי. ההבנה כיצד ריקוד מאט את התפתחות המחלות הללו היא חלק מתחום מחקר שעוסק בנוירולוגיה ובפיזיולוגיה של הריקוד. 

ה-Greater Goods Science Center באוניברסיטת ברקלי, מכון למחקר בתחומי איכות החיים והאושר, בחן מהם ההורמונים שאנחנו מפרישים בזמן ריקוד. כצפוי, נמצא שהריקוד מעלה את הרמות של כל ה"חבר'ה הטובים": אנדורפין, ההורמון הנחשב אחראי להרגשה הטובה אחרי פעילות ספורט; דופמין, האחראי על תחושת אופוריה וחיזוק חיובי (והתמכרות במקרה הרע) ועל זיכרונות טובים. הוא גם נמצא כמקשר בין מוטיבציה לתנועה, ופגיעה בהפרשתו קשורה להתפתחות של פרקינסון; סרוטונין, ההורמון שנמצא בחלק מהתרופות נוגדות הדיכאון ונחשב אחראי לתחושות של נחת ונינוחות; אוקסיטוצין, ההורמון המתגמל הנובע מיחסים חברתיים. הסנכרון בין אנשים רבים או בין כמה אנשים במהלך הריקוד, ואפילו הסמיכות הפיזית אליהם, מפרישים אוקסיטוצין ואחראים על חלק מתחושות האהבה הקבוצתיות ההופכות לעתים את הריקוד ההמוני אירוע בעל מאפיינים דומים לטקס דתי עוצמתי.

אימון בריקוד מאפשר גם אימון של מערכות במוח האחראיות על תפיסת הזמן, תנועות חדות ותנועות מתמשכות, שיווי משקל גם בתנאים מאתגרים ויציבה. כל אלה יכולות שעלולות להיפגע כתוצאה ממחלת הפרקינסון. המחקר מרמז שיש גם חשיבות באימון הקשר בין העין לתנועות הגוף. כלומר, היכולת להישאר באוריינטציה במרחב במהלך התנועה או לחזור לאוריינטציה אחרי סיום התנועה תוך אינטגרציה בין התמונה החזותית למיקום הגוף, עשויה גם היא להיות חשובה במלחמה בפרקינסון.

מחקרים אחרים מראים שלימוד של מיומנויות גופניות חדשות, וביניהן סוגים חדשים של ריקוד, משפרים את גמישות המוח, כלומר את יכולות הלמידה שלו גם בתחומים אחרים.

עד היום לא נעשה מחקר השוואתי לגבי סוג הריקוד העדיף עבור חולי פרקינסון. רוב המחקרים עסקו בטנגו, כי זהו ריקוד בטוח ונפוץ בבתי אבות. החוקרים מציינים שייתכן שטנגו אכן מועיל במיוחד לחיזוק מנגנונים הקשורים בהליכה, ובמקרה של פרקיסנון, זוהי דרך להשתמש במוזיקה כדי לתווך בין ההחלטה במוח לבצע תנועה לבין ביצועה, אחד המנגנונים העיקריים שנפגעים בפרקינסון. המוזיקה מעניקה את הקצב והופכת את ההחלטה לאוטומטית. האוטומציה משפיעה גם על ההליכה אחר כך. 

מחקר של הלנה פויקונן מהיחידה לחקר המוח באוניברסיטת הלסינקי הראה שמוח של רקדנים מקצועיים מגיב מהר יותר מאחרים למוזיקה. זה אולי לא מפתיע, אך מתברר שהמוח של רקדנים גם מגיב מהר יותר לשינויים במוזיקה ממוח של מוזיקאים מקצועיים. המחקר של פויקונן מצביע על יתרונות נוספים: אזורי התנועה ועיבוד השמע במוח של רקדנים מפותחים במיוחד, וכך גם האזור במוח הקשור באמפתיה, משום הצורך בתיאום מושלם בין הרקדנים שמפתח את היכולת לקלוט את תנועותיו של האדם האחר ולהתאים את תנועותיך אליו. ולבסוף, רקדנים המבצעים תנועות סיבוב רבות מגיל צעיר מאמנים את מוחם באופן שגורם להם פחות סחרחורות. גם ליכולת הזאת יש תועלת בגיל מבוגר. 

זיהוי רגשות: המחשב יודע שאתם בסטרס 

חוקרים מהמרכז לחקר רב-תחומי של המוזיקה באוניברסיטת Jyväskylä בפינלנד בדקו אם מחשב יכול לזהות את ז'אנר המוזיקה על פי התנועות של האדם הרוקד, באמצעות למידת מכונה. הם גילו שהמחשב אמנם לא הצליח לזהות את הז'אנר, אך הוא יכול לזהות חתימת ריקוד של אדם. תוכנה כזו יכולה, למשל, לאפשר זיהוי של חשודים במועדונים חשוכים, אם הם רוקדים, כמובן.

אחת התוצאות המעניינות של המחקר הייתה שחתימת הריקוד האישית חזקה הרבה יותר מאשר חתימת הז'אנר. המחשב זיהה את חתימת הריקוד של רקדן מסוים בז'אנר מסוים גם אם התוכנה אומנה לזהות ריקוד של אותו אדם בז'אנר אחר. רק במוזיקת מטאל המחשב התבלבל וחתימת הז'אנר הפכה לדומיננטית: כולם מנערים את השיער ומנגנים בגיטרות פיקטיביות.

בשנים האחרונות, למדו המחשבים של קבוצת חוקרים זו לזהות גם רגשות וטמפרמנט של הרוקדים לפי אופן הריקוד. המחשב זיהה מתוך הריקוד סטרס, מידת אקסטרוברטיות ואמפתיה לאחרים. 

כוריאוגרפיה ממוחשבת: קטלוג התנועות של גוגל

כבר בשנות ה-90 של המאה הקודמת יצרו מחשבים כוריאוגרפיות למופעים של רקדנים בני אנוש, אולם נראה שהמחשב עדיין לא הצליח לתפוס נתח שוק משמעותי בתחום הזה, כנראה משום שהרקדנים וגם הצופים מבקשים חוויה אותנטית ורוצים לדעת מהו הסיפור האנושי מאחורי המופע. עם זאת, במעבדות של גוגל עובדים על מערכת שהיא מעין "חיזוי טקסט" עבור כוריאוגרפיה. כאשר הכוריאוגרף מתכנן תנועה אחת, גוגל יאמר לו, "הנה כמה (אפילו עד מאות או אלפי) אפשרויות סבירות לתנועה הבאה, מקוטלגות לפי סוגים". הכוריאוגרף יצטרך לבחור אחת מהן. הוא עדיין האמן.

ומה לגבי הריקוד עצמו? האם רובוטים יכולים לרקוד באופן משכנע? נראה שבני אדם למדו לזהות ריקוד בכל דבר, כפי שלמדו לזהות פרצוף בכל דוגמה, ולפעמים נדמה להם שעץ או שקית נייר רוקדים עם הרוח, או שמכונה זעה בתנועתה הרפטטיבית באופן מכוון. בני אדם נמשכים, למשל, ל"ריקוד" של קבוצה גדולה ומסונכרנת של רובוטים, או רחפנים, הנעים יחד באותו קצב לצלילי המוזיקה. ניתן לראות בכך ריקוד. אולם הדוגמאות של רובוט המנסה לרקוד כמו בני אדם, אולי באופן שאפילו יגרום לנו להתבלבל ביניהם, הן לא משכנעות עדיין.