בלבול, חוסר אחידות והיעדר תקדימים: גם במערב מתקשים להתמודד עם ההשתקה בחברות

בעולם העסקי במדינות המערב, ובמיוחד בארה"ב, השאלה אם לפרסם שמות חברות שהיו מעורבות בפרשות הטרדה מינית היא מאבק על מוניטין ותדמית, וגם הרבה כסף. במקרים רבים בשנים האחרונות הוכיחו תאגידים כי הם מוכנים לשלם הון עתק תמורת קניית שתיקת המתלוננות או המתלוננים, בין אם באמצעות הסכמי פשרה או בהוצאות על עתירות לבית משפט. במקרים אחרים, איימו חברות על מתלוננות כי עצם פרסום הטענות, או ההסכם שנחתם ביניהם, מנוגד לפסקאות הסודיות או להסכמי ה-NDA (הסכמי סודיות) שעליהם חותמים עובדים רבים, בעיקר בבריטניה ובארה"ב.

הנתונים העדכניים מאירופה מלמדים עד כמה רווחת תופעת ההטרדות המיניות בעבודה. סקר שערך מכון סקרי דעת קהל הצרפתי Ifop במהלך השנה האחרונה מעלה, כי 68% מהנשים בגרמניה, למשל, חוו אירוע על המנעד שבין התייחסות סקסיסטית לאלימות מינית במקום העבודה שלהם. בספרד עמד השיעור על 66%. בצרפת, לפי הסקר שכלל מדגם של יותר מ-5,000 נשים במערב אירופה, כ-30% מהנשים חוו הטרדה או הותקפו מינית במקום העבודה שלהם מתישהו במהלך הקריירה, ו-21% מהנשים דיווחו כי הדבר אירע בשנה החולפת לפני ביצוע הסקר. ברחבי אירופה, 9% מהנשים דיווחו כי היו תחת לחץ - פיזי או נפשי - לבצע אקט מיני בתמורה לעבודה או לקידום.

הסכמי סודיות לא תמיד קבילים

עם התגבשותה של תנועת ה-MeToo בשלוש השנים האחרונות, וחשיפתם של עוד ועוד מקרים, עולה גם הסוגיה הזו - ותמונת המצב העגומה במדינות שאמורות להיות בחזית השוויון המגדרי - לתשומת הלב הציבורית. לפי הרשת האירופית של ארגונים לשוויון (Equinet), אין גישה אחידה ברמת האיחוד האירופי, או פסיקה תקדימית, הקובעות אם ומתי ניתן לפרסם שם של חברה שהורשעה באחריות להטרדה מינית. במקום זאת, בכל מדינה ובכל מקרה נידונים הדברים באופן ספציפי.

אך הרשת האירופית מודעת לבעיה, ולאינטרס המוגבר של החברות לנסות ולמנוע פרסום. לכן, אחד הארגונים החברים בה - הוועדה לשוויון ולזכויות אדם בבריטניה - פירסם באחרונה מדריך שמטרתו למנוע מחברות לאיים על עובדות שלא לפרסם טענות בתחום זה נגדן, בנימוק שחשיפה תהיה הפרה של החוזה שלהם, ובמיוחד של הסכם הסודיות עליהן הן חתומות.

הארגון כותב, כי "הסכמי סודיות" הם חלק מהבעיה שבגללה נשים חוששות להתלונן וכי "בכמה מקרים הם שימשו כדי להסתיר מקרים חמורים של אפליה". לדבריו, הסכמים אלה גם "הפכו להיות הנורמה בכל המדובר בהסכמי פשרה בין הצדדים", ותורמים להשתקת הדיון בנושא. הוא מפרט כי יש מקרים, לפי החוק הבריטי, שבהם מותר לעובד להפר הסכמים אלה כדי "לחשוף דבר מה שהוא באינטרס הציבורי". כך למשל, העובדה כי אחד המנהלים הבכירים בחברה הטריד מינית והחברה לא עשתה דבר כדי להגן על העובדת - נחשבת כסיבה מספקת לבטל את פסקאות או הסכמי הסודיות.

וישנם גם מקרים ברורים של עבירה על החוק, שהופכים את הסכמי הסודיות לבלתי-קבילים. "א' הלכה לאירוע-חברה בפאב מקומי", נכתב בחוברת שפירסם ה-EHRC, "ושם צילם אותה קולגה לעבודה מתחת לחצאית. א' הגישה תלונה למעסיק שלה, והתוצאה הייתה חתימה על הסכם פשרה. המעביד כלל בו פסקה האוסרת עליה לדון בתקרית עם כל גורם אחר, לרבות המשטרה. למרות זאת, מכיוון שצילום מתחת לחצאית הוא עבירה פלילית הנחשבת מציצנות, הפסקה הזו אינה חוקית".

חברות רבות, לא רק בבריטניה, ניסו להפעיל את ההסכמים הללו כדי להשתיק מתלוננות. כך, למשל, במקרה של רשת הטלוויזיה "פוקס", שהצליחה לאיים על עובדות שהתלוננו על מייסד הרשת רוג’ר איילס כי הן מפירות את החוזה שלהן, ולגרום להן לעתים להסתפק בפשרה במקום ללכת לבית משפט. המפיק ההוליוודי הארווי וויינסטיין, שעומד כיום למשפט, הצליח לגבש הסכמי פשרה רבים עם המתלוננות נגדו, מה שסייע לו להמשיך ולבצע, לפי החשד, מקרי תקיפה מינית.

מומחים מציינים, כי החברות נמצאות לפעמים "בין הפטיש לסדן", מכיוון שהן חוששות מתביעה של האדם שהטריד מינית באותה מידה שהן חוששות מתביעה של הקורבן. לעתים, אם האדם שהטריד מינית הוא מנהל בדרגה גבוהה, הסיכויים שתהיה לו אפשרות לשכור עורך דין ולתבוע חברה בטענה לפיטורים לא-חוקיים או לפגיעה במוניטין גבוהים מאלה שהעובדת בדרגה הנמוכה תעשה זו.

על המאמצים של החברות לשמור על תדמית נקייה בתחום זה יעיד הצעד האחרון שביצעה חברת גוגל לפני כשבועיים, כשסילקה מהחברה את אחד מבכיריה - דיוויד דראמונד - ללא חבילת פיצויים בשווי 47 מיליון דולר, בעקבות טענות ליחסים בלתי-הולמים עם עובדת. אלפים מעובדי החברה שבתו בשנה שעברה באופן סמלי לכמה שעות בתגובה למה שנתפס ככישלון וחוסר רצון של ההנהלה להתמודד עם טענות להטרדה מינית. במקביל, תביעה שהוגשה נגד החברה מאשימה אותה שסיפקה הטבות במיליונים למי שהואשמו - כדי שייפרשו.

השקעת משאבים בטשטוש הזהות

במקרים רבים, החברות משקיעות משאבים משפטיים גדולים כדי לשמור על אי-גילוי זהותן במסגרת הליכים משפטיים המתנהלים נגדן. תחקיר של סוכנות הידיעות "רויטרס" מצא "מאות מקרים" שנידונו בבתי משפט פדרליים, ושבהם עורכי הדין של החברות הנתבעות השתמשו ב"טקטיקות משפטיות שונות" כדי לצנזר את שמות החברות ושמות המעורבים מהפרוטוקולים של הדיונים ולשמור אותם חתומים. "רויטרס" העריכה, כי המספר האמיתי של המקרים "גבוה הרבה יותר" מהמאות שזוהו על ידי תחקירניה.

"כתוצאה מאי-פרסום הליכים משפטיים, מקרים שהיו יכולים לשפוך אור על מתקיפים ספציפיים, או על אווירה רעילה בסביבת העבודה, עושים את ההיפך: הם מאפשרים לחשאיות ולהסתרה בתוך התאגידים להמשיך ולאפשר מקרי הטרדה מינית", נכתב. שופטת פדרלית לשעבר, שירה שיינדלין, אמרה ל"רויטרס" כי יש לדאוג שכל תביעה שמסתיימת בהכרעה נגד התוקף תתפרסם ברשומות, "אחרת נאפשר לו לעשות את זה גם בעבודה הבאה".

התקווה של פעילים למען שוויון מגדרי, גם בתחום יחסי העבודה, באירופה ובארה"ב, היא שהתנועה של השנים האחרונות, ביחד עם האווירה הציבורית המשתנה, יטו את הכף לטובה.

מבחינה זו, הסקר האירופי על הטרדה מינית, שפורסם באוקטובר 2019, מכיל גם ממצא שמעיד על שינוי דפוס התנהגות: בעוד רק 9% מנשים בגיל מבוגר פנו לגורם רשמי לטיפול בענין הטרדה מינית שחוו, בקרב נשים צעירות עד גיל 25 עלה השיעור ל-27%.