שרית (שם בדוי) סבלה מאלימות קשה מאד במשך כל שנות נישואיה. גם לאחר שנולדו שני ילדיה האלימות לא המשיכה ואף התגברה. היא לא התלוננה ולא פתחה בהליכים נגד הבעל האלים עד שבאחת התקיפות הקשות שחוותה שמעו אותה השכנים צורחת והם אלו שהזמינו משטרה. בעקבות התערבות המשטרה והשירות הסוציאלי התחילה שרית התחילה בהליכי היפרדות מבעלה.
כשהגיעה לבית הדין היה ברור שיש מקום לפסוק חיוב גט, וכך גם עשה בית הדין. אולם במשך שלוש שנים מיום שנפסק שהבעל חייב לתת לה גט היא הסתובבה עם החיוב הזה ללא מענה. בכל פעם שהגיעה לדיון היה הבעל צורח, מתנהג באלימות ומאיים עליה ועל הדיינים עד שהדיינים היו מפסיקים את הדיון וקובעים דיון לכמה חודשים מאוחר יותר.
כעבור שלוש שנים ללא מוצא היא הגיעה אלינו לעמותה ובעזרת עורכת הדין מטעם העמותה שליוותה אותה היא הצליחה לקבל צו מאסר נגד הבעל ולאחר יומיים שבהם הבעל היה במאסר הוא נתן לה את הגט.
זהו אינו המקרה היחיד שבו אנחנו מגלות את מה שלא ברור לכולם - סרבנות גט לרוב מגיעה אחרי מערכת יחסים אלימה וקשה. ברוב המקרים אלימות זו באה לידי ביטוי גם בחיי הנישואים, מעטים המקרים שבהם חיי הנישואים התנהלו על מי מנוחות ורק בשלב הגירושים הגבר התחיל להיות אלים. אבל אנחנו גם רואים שבשלב הפרידה האלימות מחמירה - אין זה מקרי ששלושת מקרי הרצח האחרונים והמזעזעים התרחשו לאחר בקשתה של האישה להיפרד מהבעל. לכן שלב הגירושין הוא נקודת זמן קריטית שבה נשים זקוקות לעזרה שלנו יותר מכל.
אבל יותר מכך - סרבנות גט היא בעצמה אלימות לכל דבר. נשים מסורבות גט חוות תחושות של חוסר אונים, אובדן השליטה על חייהן, השפלה, תסכול איומים והטרדות וכל זה רק כדי לקבל את הדבר הבסיסי ביותר - החופש שלהן. אבל מה שהכי חמור באלימות הזו, הוא שהיא נעשית תחת חסותה של המדינה ושל הממסד הרבני. כארגון שמייצג נשים עגונות אנחנו נתקלים לא פעם בדיינים שמקבלים את דרישות הבעל האלים, שמגבים אותו ושיחד איתו מפעילים לחץ על האישה, ובכך בעצם מחמירים את האלימות שהאישה סובלת ממנה. גם "מריחת הזמן" בהליכים המשפטיים היא סוג של גיבוי הגבר האלים. אם גבר סרבן יודע שהוא יכול לדחות את ההליכים במשך שנים ארוכות בלי שבית הדין מטיל עליו סנקציה או דורש ממנו לשלם הוצאות איזה אינטרס יהיה לו לזרז את ההליכים?
המדינה חייבת לקבוע שכל הליך למתן גט יהיה חייב להסתיים בפרק זמן קצוב ובכך למנוע את עינוי הדין המתמשך ואת הסבל של הנשים העגונות. המציאות שבה נשים שסובלות מאלימות במשפחה מגיעות לבתי הדין ושם הטראומות שלהן משתחזרות, הליכים נמשכים שנים ללא פתרון ועוולות רבות מתרחשות בתוך בתי הדין על ידי הדיינים וכל זה קורה תחת פיקוחה של המדינה וידיעתה, היא מציאות מעוותת שחייבת להשתנות.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת "מבוי סתום" לסיוע למסורבות גט ועגונות. מצ"ב תמונה שלה עם קרדיט ללשכת עוה"ד.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
