דעה: "לראות שואה, הדור הבא" - זיכרון השואה בעידן הדיגיטלי

היום מתקיים יום השואה הבינלאומי וראוי להתעכב ולדון ביתרונות המדיה הדיגיטלית בעיצוב זיכרון השואה.

באופן כללי, הן המדיה המסורתיים והן אמצעי המדיה החדשים ממלאים את אותו התפקיד המרכזי של התקשורת כ"המשכיות תרבותית" והעברת המורשת מדור לדור בכל מה שקשור להנצחת השואה והזיכרון שלה.

השוני הגדול שמתרחש בין המדיה המסורתית למדיה החדשה הוא באופן העברת המסר והאפשרויות בהפצת המסר. כלומר המדיה הדיגיטלית והרשתות החברתיות מאפשרות אמצעי הפצה ואופני תקשורת שלא היו קיימים לפני הופעתן של הרשתות החברתיות כמו אינסטגרם, פייסבוק ואף טיקטוק.

במבט לאחור, כאשר יד ושם החל לתעד ניצולים באמצעות הווידאו, אי-שם בשנות ה-80, זו הייתה טכנולוגיה בעלת זמינות לא גבוהה, מה שהביא לכך שמוזיאון השואה הירושלמי נחשב אז למאמץ טכנולוגי מוקדם וחדשני ביותר. כך היה גם בהמשך, בשנות ה-90, כשהתעורר הצורך במציאת פתרון אחסון לכל הסרטונים (וקטעי האודיו) הללו. יש לזכור שאז עדיין לא דיברו על ענן וביג דאטה, ויכולות האחסון היו מוגבלות הרבה יותר מאשר כיום.

כיום, אלה שמובילים את ההנצחה הדיגיטלית הם בני דור הביניים והדור הצעיר, במקרים רבים בני הדור השני או השלישי לשואה, לרבות כאלה שההורים או הסבים שלהם לא רצו, ולפעמים רצו ולא ממש הצליחו, לספר על המראות הקשים והדברים הנוראיים שעברו. בכל שנה מתגבר קצב התיעוד הדיגיטלי של השואה, והולכים ונוספים כלים וטכנולוגיות שמאפשרים לעשות זאת. זוהי קפיצת דרך דרמטית במפעל ההנצחה של השואה.

דוגמה לשימוש ברשתות החברתיות כדי להנגיש לדור הצעיר את הסיפור של הניצולים זו היוזמה של הקונגרס היהודי העולמי ביום השואה הבינלאומי ב-2017 לעשות קמפיין ויראלי ובו אנשים מרחבי העולם הצטלמו עם הכיתוב - "אנחנו זוכרים", והתמונות הוקרנו על מסך ענק ליד אושוויץ. דוגמה נוספת היא היוזמה בשנה שעברה שבה מפורסמים מהארץ בחרו להביע את רגשותיהם על ידי סיפורים אישיים ולשתף בזיכרונות שלהם מניצולי השואה. השנה, למשל, תלמידים שלי בכיתה יו"ד במגמת "ניו מדיה ופרסום" בבית הספר "אורט שפירא" עשו קליפ קצר בטיקטוק עם ניצולי שואה כחלק מפרויקט "מחוברים", הפרויקט שמפגיש בני נוער עם ניצולי שואה. הסרטון שותף בכל הרשתות החברתיות והיו לו עשרות אלפי צפיות.

אבל השיא הוא, ללא ספק "הסטורי של אווה" שבהם מתעדת הנערה היהודייה בת ה-13 אווה היימן את חייה בתקופת המלחמה ההיא - מהימים הראשונים, שבהם עוד יכולה הייתה איכשהו לנהל חיים רגילים, דרך הגטו ועד שנספתה באושוויץ. 14 שעות לאחר שהמיזם עלה לרשת, כבר היו לו יותר מ-100 מיליון צפיות. הסרטונים האלה יצרו, בשעות ספורות, אימפקט אדיר, שבמקרים אחרים דרושות שנים כדי להשיג אותו.

גם האקדמיה לא קופאת על שמריה. ביום עיון שכותרתו "לראות שואה- הדור הבא: ייצוג השואה בדור הדיגיטלי" שנערך באוניברסיטת בן גוריון בחודש האחרון, השתתפו מיטב החוקרים בישראל והציגו מגמות שונות בחקר המדיה וזיכרון קולקטיבי. אחת מההרצאות המעניינות ביום העיון הזה, הייתה ההרצאה שהיא תוצר של שיתוף פעולה של חוקרים מגרמניה וד"ר נועם תירוש מבן גוריון על איך זוכרים את השואה בעידן של "זיכרון ריבוי" (לפי התאוריה של אנדרו הוסקינס), כאשר "הסיפור של אווה" הוצג כמקרה הבוחן. ד"ר תירוש ושותפיו מאמינים ש"הסיפור של אווה" במדיה הדיגיטלית זו דוגמה מצוינת איך שימוש נכון ויעיל יכולים להביא את הזיכרון של השואה לקהלים חדשים.

עם זאת, באותו אופן שיש למדיה הדיגיטלית יכולת להפיץ את סיפורם של הניצולים ואת סיפורי הגבורה שלהם, היא יכולה גם להפיץ את דבריהם של מכחישי שואה רבים על ידי הפצת שקרים ותיאוריות קונספירציה אודות השואה. הסיבה לכך ששקרים מופצים בצורה יותר מהירה ברשתות החברתיות, ואם פעם זה היה בסתר ובתוך מעגלים מאוד מצומצמים ובמרחבים סגורים היום כל אחד יכול לכתוב שקרים על השואה ולהפיצם במהירות. לכן ישנה חשיבות להפצת העדויות מהשואה ברשתות החברתיות כקונטרה לאנטישמיות הגואה ולמכחישי השואה. ד"ר תירוש אף מוסיף ומזהיר מהתערבות ממשלתיות של זכר השואה. למשל, האופן שבו ממשלת פולין משתמשת במדיה החברתית כדי לשלוט בשיח על השואה ולהפיץ שכחה אודות האחריות של פולין לשואה.

בשורה התחתונה, הפלטפורמות הדיגיטליות פועלות לשני הכיוונים, אבל הממשקים הניידים והמידע העצום שזורם לכל מקום ומכל מקום מבטיחים שגם בעוד 70 שנה נמשיך לשמוע ולצפות בעדויות. זו גם תהיה התשובה המוחצת, שתחשוף את מפלתם של כל אלה שעושים שימוש באותן הפלטפורמות לביצוע פשעי שנאה, לאנטישמיות ולהכחשת השואה. 

הכותב הוא מומחה למדיה ושינוי חברתי מהמכללה האקדמית כנרת