באופן לא פחות מאירוני, קובי בראיינט היה אובססיבי לאורך כל קריירת הכדורסל שלו לגבי המורשת שלו. כבר בראשיתה של הקריירה, היה ברור לכל שמדובר בפלא כדורסל של פעם בדור, אשר יסיים את פעילותו כאחד השחקנים הגדולים אי-פעם. השאלה לא הייתה מעולם האם יהיה לבראיינט מקום בהיסטוריה של ענף הספורט השני בעולם (אחרי כדורגל) בפופולריות שלו, כי אם מה ב־ד־י־ו־ק יהיה מיקומו ברשימה. המקום הראשון שמור, נדמה כמו מבוצר, למייקל ג'ורדן - ככל הנראה הספורטאי המפורסם ביותר בעולם מאז ומעולם - וכך שקובי חתר לעמוד ביעד היחיד שידע להעמיד לעצמו: להדיח את ג'ורדן מהפסגה. כשהציג לעצמו ולעולם את האתגר, בגיל השערורייתי של 19 בלבד, נתפס הדבר כיוהרה מעט ילדותית של מי שהפער בין האגו והכישרון שלו יעמוד תמיד בדרכו. אבל בראיינט היה חיה מזן אחר. חיה מסוג שהעולם לא ראה מאז, ובכן, מייקל ג'ורדן.
כאשר נשאל פיל ג'קסון, מאמן הכדורסל שאימן את שני השחקנים בכל אחד מ־11 התארים בהם זכו במשותף, על המכנה המשותף בין השניים, הוא הסביר זאת בפשטות מקפיאת עורקים: "שניהם היו רוצחים (במובן הספורטיבי). הם לא הסתפקו בניצחון - כשהם רצו בכך הם ניצחו. מה שעניין את קובי ומייקל היה להשמיד את היריב, להכניע אותו, לשלוט בראשו, במחשבות שלו, בביטחון העצמי שלו. שניהם עלו למגרש לא כדי לשחק כדורסל, כי אם כדי לשלוט בגברים אחרים, להיות אלפא במגרש בו כל מי שלובש גופיה היה אלפא מיום שנעל נעלי כדורסל".
קובי ומייקל עלו למגרש לא במטרה לנצח. הניצחון, נדמה היה לפעמים, היה נכס שהחזיקו בזכות מרגע שהחליטו להשתתף במשחק. לא. המשותף לבראיינט ולג'ורדן היה ששניהם עלו למגרש מתוך מטרה להוכיח נקודה, להבהיר מציאות, להנכיח שליטה, בדרך בה איש לא הצליח לפניהם מעולם, נדמה.
ג'ורדן הפך בחייו לגדול מהמשחק עצמו. לגדול יותר מהספורט עצמו. קובי הציב לעצמו רף היסטורי, על אנושי, בלתי סביר: לתפוס את מקומו של מייקל ג'ורדן. הוא נכשל, כמובן. מייקל ג'ורדן הוא דמות מסרטי גיבורי העל, בראיינט, בסופו של יום, נותר אדם. בסך-הכול אדם, שכוחו בכדורסל נדיר ואדיר.
הסיבה לכך נעוצה בהבדל הבסיסי בין השניים - באקס פקטור שאין דרך למדוד באמת. אולי היה זה החיוך של מייקל שהבדיל ביניהם. חיוך ענק, צחור שיניים, שנטף כריזמה, קסם וסקס־אפיל שהפכו אותו לאייקון נערץ על ילדים, נשים ואנשים שלא הבינו כלום בכדורסל. כולם רצו להיות כמו מייק. כולם העריכו את בראיינט אבל מעטים רצו להיות כמו קובי. כך, ברבות השנים, הבין קובי כי הדרך היחידה לנשל את "אלוהים" (כינויו של ג'ורדן בפי אוהדי הכדורסל) תהיה לנתץ את כל שיאיו על המגרש. הוא כמעט הצליח בכך. חמש אליפויות, לעומת שש של ג'ורדן. יותר נקודות ממנו לאורך הקריירה. אותו מספר של מדליות אולימפיות מוזהבות, ואין ספור הישגים אישיים וסטטיסטיים של מועדון הספורט הכי מפורסם בעולם - הלוס אנג'לס לייקרס - שעומדים עד היום. קובי הגיע קרוב.
קובי בראיינט ומייקל ג'ורדן / צילום: רויטרס
אבל מחוץ למגרש, הסיפור היה שונה. בראיינט התפרסם כחבר קבוצה בלתי נסבל. כמי שרודה בשחקנים האחרים, גוער בהם ואפילו מביא לסילוקם מהקבוצה. שחקנים פחדו לשחק לצדו. הסטנדרט שלו היה כה גבוה ומעטים היו מסוגלים לעמוד בו. למען הסר ספק, גם הסיפורים על עלילות ג'ורדן בחדר ההלבשה אינם החומר ממנו עשויים ספרי ילדים מצליחים, אבל לג'ורדן היה את האקס פקטור. וכמו לג'ורדן (שעליו נכתב ספר שמתעד את התמכרותו להימורים), גם על בראיינט רבץ כתם.
האונס והשתיקה שנקנתה בכסף
לאחר עונת האליפות השניה שלו שהה בראיינט במעון נופש בקולורדו, שם, לפי הטענה, הזמין עובדת של האתר לחדרו, ולפי טענתה, והדו"ח המשטרתי, אנס אותה. הוא היה נשוי באותה התקופה, וכשהדבר ראה אור, הוא היכה את עולם הספורט בתדהמה ובכעס ואכזבה. אבל כדרכם של ספורטאי על (הימים היו מרוחקים שני עשורים מזמננו - תקופת metoo# . תקופה בה הכל היו סלחנים יותר כלפי עבירות מין וניתן היה לקנות כמעט כל שתיקה בכסף), גם בראיינט הצליח להיחלץ מהעניין. הסכום לא דווח, אבל הוא עמד על מיליוני דולרים לא מעטים, אשר שולמו למתלוננת.
עד היום, יש רבים שמשוכנעים, שההסדר והכסף טופל ויצא מכיסו של בעלי הלוס אנג'לס לייקרס אז, ד"ר ג'רי באס ולא מכיסו של החשוד באונס עצמו. החשוד באונס עצמו היה נכס גדול מדי עבור מועדון הספורט הענק, ולכתו מהמשחק כתוצאה מהפרשה, הייתה צפויה להמיט לפחות חצי עשור של נזקים ואובדן הכנסות, בשווי של מעל שלושה מיליארד דולר. עניין זה, כמובן, לא בא בחשבון. המתלוננת משכה את התלונה. משטרת קולורדו סגרה את התיק. בראיינט קיים מסיבת עיתונאים מתוקשרת לצד אשתו ונסה, בה התנצל בפניה, שטוף דמעות, והיא הציגה את טבעת היהלום שרכש לה כמתנת פיוס - מתנה בגובה 1.3 מיליון דולר.
אבל, כאמור, בחלוף עוד אליפות ועוד שנה של מספרים כבירים על המגרש, והנטייה של אוהדי הספורט בעולם לראות בגיבוריהם דמויות על־אנושיות ולא בני אדם, זיכרון הפרשה דעך. בראיינט סיפק כה הרבה רגעים בלתי נשכחים על המגרש. כה הרבה מבצעים עוצרי נשימה. כה הרבה סרטונים שהכל הביטו בהם בהשתאות, עד שכיום פרשיית האונס מהווה רק אנקדוטה מעברו, ולא בטוח שכזאת שפוגעת במורשתו בעיני אוהדי הספורט. ככה זה לפעמים. או לכל הפחות - כך זה היה לפעמים. אי אז בימים.
המשימה: הנצחת השם בכל מקום
בשנה האחרונה להיותו שחקן פעיל, התמקד בראיינט בהנצחת שמו ומורשתו בהיסטוריה של ענף הכדורסל. מסע הפרישה שערך נמשך לאורך שנה שלמה - במהלכה ערכה כל קבוצה שבמגרשה שיחק בראיינט (31 בסך-הכול) טקס לכבודו. טקס בו הוקרן סרטון של רגעיו הגדולים, התייצבו שחקני עבר אגדיים מהקבוצה המקומית לחלוק לו כבוד, לצד סלבריטאים רבים, והוא שמע את שבחיו בפניו וקיבל עיטורים, מתנות ומזכרות שהקבוצה והעיר הכינו במיוחד בשבילו. אירוע פרישה מתמשך שכולל 32 טקסים, בכל רחבי ארצות-הברית, לאורך שנה שלמה.
את הטוב ביותר, כמו בסרט הוליוודי שהצטלם בלוס אנג'לס, שמר קובי למשחקו האחרון. באולם ה"סטייפלס סנטר", מגרשו הביתי, הצטופפו 18 אלף אוהדים, אינספור שחקני עבר, ספורטאים גדולים מענפי ספורט שונים, שחקני קולנוע, מוסיקאים מפורסמים ועשירי תבל - כולם כדי לחזות בפלא מספר 24 משחק כדורסל בפעם האחרונה. הוא סיפק ערב בלתי נשכח לכל הנוכחים ולעולם כולו. הייתה זו עונתו החלשה ביותר של קובי מאז התחיל לשחק בליגת הכדורסל המקצוענית. אחוזי הקליעה שלו היו נמוכים, ממוצע הנקודות שלו היה נמוך מאד ביחס לעצמו, והגרוע מכל - הלייקרס היו קבוצה מחרידה. קבוצה מפסידה. בלתי רלבנטית להתמודדות על התואר. אבל לקובי נותר עוד שפן אחד לשלוף מהכובע. בערב ההוא הוא קלע שישים נקודות, לעיני הקהל ההמום, ושחקני היריבה - יוטה ג'אז - שהביטו בו כאילו היה רוח ולא אדם, וכשעמד על קו העונשין וקלע את הנקודה השישים, עמד כל הקהל באולם והריע לבראיינט דקות ארוכות, קורא בשמו. כשירד מהמגרש, שניות ספורות לפני שריקת הסיום, כדי לסחוט עוד תשואות, היה המבט על פניו כל הסיפור כולו: היה זה מבט לא של מי שהיה נסער או נפעם מהרגע ההיסטורי, אלא של מי שמקבל אותו באופן טבעי.
הטרגדיה: נהרג ביחד עם בתו
איתו על המסוק, בו הסתיימו חייו, הייתה גם המשימה החשובה ביותר שעבד בה כדי להבטיח שהשם בראיינט ימשיך לחיות באופן פעיל בתודעת אוהדי הספורט - בתו בת ה־13, ג'יאנה. ג'יאנה, שנספתה גם היא באסון, נחשבה בעיני מומחי כדורסל נשים לכישרון של פעם בדור ולמי שעשויה הייתה להשיג הישגים דומים לאלה של אביה, אם כשרונה יבשיל; ובעיקר - אם קורצה גם היא מחומר הברזל ממנו נוסד אביה. כשהתרסק המסוק היו השניים בדרך לאימון כדורסל בו הייתה צריכה ג'יאנה להשתתף, ביחד עם חברתה לקבוצה, ואביה. אבל כמו בטרגדיה של ממש, מהסוג שבאמת רק בהוליווד מישהו מסוגל לכתוב, אביה והיא, הזיכרון והמשכו של הזיכרון, מצאו שניהם את מותם.
בקיץ הקרוב צפוי להיות בראיינט כשיר להיבחר להיכל התהילה של הכדורסל במסצ'וסטס. כניסה להיכל התהילה מנציחה את שמו ומעניקה לחבר בו גושפנקא רשמית, חותמת ממסדית, על השתייכותו להיסטוריה. בראיינט ייבחר אליו בוודאות וייזכה לטקס הכניסה להיכל המפואר, הגדול, המרגש והבלתי נשכח ביותר אי-פעם. אין ספק בכך. הטקס הזה יהיה יותר גדול מזה של מייקל ג'ורדן. הנה, במותו ניצח קובי את רוחו החיה של ג'ורדן, ניצחון ראשון. ואחרון.
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.