דעה - "יש גשרים ויש מנהרות": עודף פרגמטיות ומיעוט דמיון הכבידו תמיד על מדיניות החוץ האמריקאית

"אני רוצה להיות הוגן כלפי הפלסטינים", אמר דונלד טראמפ במסיבת העיתונאים שבה הציג את 'עסקת המאה'."לא, לא, אל תמחאו כף".

מה בדיוק ניסה הנשיא למנוע במניעת מחיאות הכפיים? את עודף התשואות או את עליבות מיעוטן? הפורום שהתכנס להאזין לו ולבנימין נתניהו כמובן לא נאסף שם כדי להריע לפלסטינים, אלא כדי לחגוג את הסיפוח הממשמש ובא של בקעת הירדן.

הנשיא, שהיסטוריה אינה הצד החזק שלו בשום מקום ובשום עניין, הודיע שלפלסטינים ניתן בפעם הראשונה מאז ומעולם הסיכוי הממשי לקבל מדינה משלהם. ושייקחו אותה, "מפני שזו עשויה להיות ההזדמנות האחרונה שתינתן להם אי-פעם".

בלשון הדיפלומטיה יש למשפט הזה רק אפיון אחד: תכתיב. הם אינם מוזמנים לשאת ולתת על "המדינה הקונספטואלית", שישראל הסכימה לצייר ברבים את המפה שלה. הם מוזמנים לקבל אותה, על כרעיה ועל קרביה, ובעיקר על מה שאין היא כוללת, למשל רצף טריטוריאלי.

שליח השלום לשעבר, ג'ייסון גרינבלט, ניחם את הפלסטינים בראיון לבי.בי.סי. אז מה אם מדינתם המוצעת עשויה פירורים, פירורים. "יש גשרים ויש מנהרות", וכולם יתחברו יחד, באוויר, או מתחת לקרקע, הוא אמר.

"תקווה, שמחה, סיכוי ושגשוג"

איזו סיבה יש לפלסטינים לדחות את התוכנית, כאשר אבותיה ומעבדיה הם "השגריר דייוויד פרידמן וג'ייסון ואבי וג'ארד", "האוהבים את ארה"ב ואוהבים את ישראל", הטעים טראמפ.

עתיד מזהיר נכון לפלסטינים אם יקבלו את תוכניתו, הוא אמר. "השקעה מסחרית מאסיבית של 50 מיליארד דולר... מיליון מקומות עבודה חדשים בתוך עשר שנים... התמ"ג שלהם יוכפל וישולש... תקווה, שמחה, סיכוי ושגשוג... חזוננו יסיים את תלות הפלסטינים בצדקה ובסיוע חוץ".

אגב, הנוסח המלא של התוכנית קצת יותר זהיר. יש לתוכנית "הפוטנציאל לאפשר 50 מיליארד דולר". חצי הסכום הזה יגיע מ"הלוואות מסובסדות", יותר מחמישית תגיע מ"הון פרטי".

המספרים מרשימים במידת דיוקם. ההלוואות המסובסדות, למשל, יעמדו על 25.689 מיליארד דולר. הדעת נותנת שנעשו שיעורי בית מדוקדקים, וידוע מי יציעו את ההלוואות, מי יסבסדו, מי יערבו וכו'.

טבלה של "השפעה מקרו־כלכלית" מראה כיצד התמ"ג הפלסטיני (14.6 מיליארד דולר) יוכפל בשנה השמינית של התוכנית. הצמיחה השנתית תעמיד את "המדינה הקונספטואלית" בחברת נמרי מזרח אסיה בשנים הטובות שלהם: היא תנוע בין 9.9% בשנה ל־8.1%. בשנה התשיעית יוכפל מספר מקומות העבודה. בשנה השביעית תצטמצם האבטלה כמעט ב־50% (אבל עדיין תעמוד על השיעור המבהיל של 16.6%).

כאן קלדוניה החדשה

הבה נניח שאלה אמנם ציפיות מוסמכות. מאחר שאנחנו עוסקים ב"מפה קונספטואלית", אין זה מופרז לדבר על "הצעה קונספטואלית". נשיא ארה"ב, רב־אמן משכבר הימים בעשיית עסקאות, מציע לפלסטינים הרבה פחות ממה שהם רוצים פוליטית, תמורת הרבה, הרבה יותר ממה שהם מסוגלים לפתח בעצמם מבחינה כלכלית.

תהיה הדעה על היגיון הפוליטיקה אשר תהיה, ההצעה הכלכלית בהחלט מיוסדת על היגיון. ב־1998, צרפת הציעה לתנועת העצמאות בקלדוניה החדשה, טריטוריה שבה היא שולטת בדרום האוקיאנוס השקט, לחכות עשרים שנה תמורת פיתוח כלכלי מואץ. במרוצתן, האיים נהנו מסובסידיה נדיבה של האיחוד האירופי, וכלכלתם זינקה לרמה גבוהה לאין שיעור מזו של שכניהם. 56% מן המקומיים הצביעו כעבור עשרים שנה לטובת הישארות בצרפת. כידוע, זו הכלכלה, אינטליגנטים.

מדוע לא יהיה ההיגיון הזה בר־החלה על הפלסטינים? או על המזרח התיכון כולו?

אכן, שם בדיוק טמונה הבעיה. ההנחה שטוב שמן משם טוב מלווה את מדיניות החוץ האמריקאית כמעט מאז ומעולם. הסיפור הבא יכול להעניק קצת רקע היסטורי.

4 מיליארד ליטר של מים מותפלים

סיירוס סלזברגר, ממשפחת הבעלים של הניו יורק טיימס, היה בעל הטור המפורסם ביותר של זמנו, בשליש השני של המאה ה־20. דלתות היו נפתחות לפניו עוד לפני שנקש עליהן. חודש אחד לאחר מלחמת ששת הימים הוא סר אל חוותו של דווייט אייזנהאואר בפנסילבניה. אייזנהאואר, או אייק, הגנרל המהולל של מלחמת העולם השנייה, היה הלא־פוליטיקאי האחרון שנבחר לנשיא ארה"ב לפני דונלד טראמפ (ב־1952). הוא לא היה ידוע בחיבה לישראל. למען האמת, הבית הלבן שלו היה העוין ביותר לישראל מאז קמה.

אייק, רפובליקן, רחש בוז לאינטלקטואלים שהקיפו נשיאים דמוקרטיים, והשיאו להם עצות בענייני חוץ. הם מעולם לא נתקלו בסלעי המציאות, הוא אמר לסלזברגר. הגיע הזמן להציע תוכנית שלום במזרח התיכון, הוא הוסיף, והציע אותה. סלזברגר רשם.

מים, אמר אייק. זה מה שהמזרח התיכון צריך, ערבים ויהודים. צריך שניים או שלושה כורים גרעיניים, כדי להתפיל מי־ים. הם ייצרו עד מיליארד גלון (3.78 מיליארד ליטר) ביום.

"כור אחד ויחיד יוכל להתפיל מים בהיקף שישווה לכל המים בנהר הירדן וביובליו", אמר הנשיא ה־34 של ארה"ב. "לסוריה, לירדן, למצרים ולישראל יצמח רווח כל כך גדול מן התוכנית הזו עד שעמיהן לא ירשו לממשלותיהן לסרב".

זה היה מהלך מחשבה אופייני של תרבות ההבה־נעשה־עסקה. היא הייתה טבועה בחותם של פרגמטיות צרופה. האם זה לא מובן מאליו שאנשים יאמצו תוכנית, המציעה לשפר את חייהם? אייזנהאואר טען באוזני סלזברגר, שהוא נתקל בפעם הראשונה במלוא העוצמה של שנאת ערבים ויהודים, כאשר הוביל את חיילי ארה"ב בנחיתה בחופי מרוקו, בסתיו 1942. הוא ידע שהשנאה הזו עמוקה הרבה יותר מבארות מים יבשות. אף על פי כן היה נהיר לו לחלוטין, שעסקת המאה (הוא לא השתמש במלים האלה) תוכל לכל רגש לא־רציונלי.

כמה שאייק טעה, ולא רק בחוכמה שלאחר מעשה.

מומחים לפשיטות רגל

עודף פרגמטיות ומיעוט דמיון היו לרועץ למדיניות החוץ אמריקאית, בייחוד באזורי משבר בעולם השלישי: המזרח התיכון, אמריקה הלטינית, מזרח אסיה, אפריקה המשוונית.

ראו נא את הרכב הצוות המוביל של "עסקת המאה", מן הנשיא ומטה. מקור השראתו הוא עולם הנדל"ן. חבריו השתפשפו בעולם של פשיטות רגל, של אי עמידה בתנאי תשלום ושל אחיזות עיניים.

כאשר נשיא אמריקאי עשה את הניסיון הראשון להשיג הסדר שלום כולל בין ישראל לארץ ערבית (ג׳ימי קרטר בקמפ דייוויד, 1978), ההיסטוריון מיכאל הרסגור התלונן על ראש הממשלה מנחם בגין, כי "הוא לקח איתו יותר מדיי משפטנים". מוטב היה לו אילו לקח איזה היסטוריון או שניים, הוסיף הרסגור.

משהו מעין זה אפשר אולי להגיד על הצוות המוביל של תוכנית טראמפ: יותר מדי עורכי דין, פחות מדי היסטוריונים. אלה האחרונים, אילו נכללו, היו יכולים להניא את הנשיא למשל מלאיים על הפלסטינים שהם עומדים לאבד את ההזדמנות האחרונה; או להסביר לו מדוע כמה שכונות בשיפולים המזרחיים של ירושלים אינן יכולות להיות תחליף של ממש לעיר בירה. אולי הם היו מציעים לו לוותר על הבומבסטיות של "עסקת המאה", ולהסתפק באפיון צנוע יותר שהיה חוסך, כמה מאות מתוך "אלף פעמים לא" של אבו מאזן. אבל ענווה אינה לחם חוקו של הנשיא. "לא נבחרתי לעשות דברים קטנים", הוא הזכיר אתמול.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny