"אחרי שהוציאו אותי שוב ושוב מחדר ניתוח, הבנתי שזו מלחמה": המרוץ לצמרת של מנתחת הלב הראשונה בישראל

בגיל חמש, כששאלו אותה מה היא רוצה לעשות כשתהיה גדולה, היא ענתה בנחרצות, "מנתחת לב". בלי שמץ מושג מה משמעות צמד המילים המורכב הזה, ובלי אף קרוב משפחה שעסק ברפואה, כבר אז המטרה הייתה בהירה ומדויקת, והיה ברור לה שתשיג אותה.

היום, בגיל 45, ד"ר הילית כהן היא מנתחת הלב הראשונה והיחידה בישראל. היא מומחית בכירה במחלקה לניתוחי לב בתל השומר, אם חד הורית לשני ילדים קטנים, אישה חזקה שפרצה דרך, נאמנה לייעוד הפנימי הבלתי מתפשר שלה.

"בדיעבד זה היה מוזר, אולי אפילו מיסטי, להיות כל כך בטוחה מה אהיה בגיל כל כך צעיר", היא אומרת בראיון אישי ל'ליידי גלובס', כשאנחנו נפגשות בשישי בבוקר בדירה הקטנה במגורי בית החולים. זמן קצר קודם היא נפרדה משני ילדיה שהלכו לגן: הבכור, יותם, בן חמש וחצי, כמעט בגילה אז. "אני לא יודעת למה החלטתי דווקא על מנתחת לב, ואם בכלל ידעתי מה ההבדל בין הלב לשאר האיברים בגוף, אבל אף פעם לא רציתי להיות משהו אחר. בגלל שאני כזאת עקשנית, לא היה שום ספק שזה יקרה, ואני יודעת להיות נחרצת. כשהתחלתי לקרוא, ישבתי עם אנציקלופדיות, קראתי על הלב, הסתכלתי בתמונות, משום מה זה תמיד ריתק אותי".

לאורך הדרך היו את אלה שניסו להזהיר אותה מפני הקושי הפיזי והנפשי הכרוך במקצוע, והיא פשוט לא שמעה אותם, לחצה על כפתור ה'השתק' והמשיכה קדימה. היא לא נרתעה מההכשרה האינסופית, הלימודים בחו"ל בגלל שלא עמדה בתנאי הקבלה בארץ, המבחנים הקשים, מאבקי הכוח בכניסה לחדר הניתוח, התורנויות הבלתי נגמרות, הוויתור על זוגיות, ההחלטה להביא לעולם ילדים לבדה. תמיד הייתה קשובה למצפן הפנימי הכי מדויק שלה והתמסרה לו. "אני אדם שאוהב מסגרות, עובדת קשה, ובכל מה שזה היה כרוך לא ראיתי משהו שגובה ממני מחיר מיוחד, כי מה שאפסיד זה לא נורא, העיקר להיות מנתחת לב".

הנשק הסודי שלה

היא נולדה בארה"ב. אביה, לוטש יהלומים, התחתן עם אמה בת ה-19, ומיד עזבו את ישראל כדי להגשים את החלום האמריקאי והתיישבו בקווינס, לא רחוק מהדודים וקרובי המשפחה. היא אהבה את החיים שם. את הלימודים בבית הספר היהודי הפרטי, את לימודי הפסנתר בקונסרבטוריון, שהפכו לעיסוק אינטנסיבי במהלך השנים, את בני הדודים. פעם בשנה ביקרו את המשפחה בישראל, וכשההורים החליטו לחזור לארץ כדי לתת לילדים את החופש, את האפשרות לשחק למטה עם חברים, היא נלחמה בהם בכל הכוח. "לא אהבתי שינויים. בערב הטיסה התחבאתי במרתף, וכל הטיסה בכיתי. בהתחלה רק אמא באה איתנו ורק מאוחר יותר הגיע אבא. הוא המשיך לעסוק כאן ביהלומים, והיא נכנסה לשיווק ופרסום בתחום המלונאות, ועם השנים הפכה למאוד דומיננטית בתחום.

"כשהגענו לרמת אביב לא ממש ידעתי עברית, אבל השתלבתי נהדר, קיבלו אותנו מאוד יפה, עטפו, חיבקו. אני זוכרת שכשאמרו להם שבאה מישהי מאמריקה, ציפו למישהי בלונדינית, ופתאום באתי אני, חצי תימנייה, הרבה יותר שחומה ממה שאני היום, כי אני לא רואה כמעט אור שמש".

היא למדה בתיכון אליאנס במגמת כימיה. מספרים הקסימו אותה, ובשעות הפנאי היא פתרה בעיות מתמטיות בספר ההכנה לפסיכומטרי של דוד שלה. חנונית, אבל עם הרבה חברים, חלקם הגדול מלווה אותה עד היום, יוצאת, מבלה, עושה שטויות.

מי שרוצה להיות מנתחת לב מכוונת את עצמה מראש ללמוד ביולוגיה, לא?

"הרבה פעמים אני סוטה מהדרך, אבל היעד ברור. אפשר לעשות דברים נוספים, לא להיות נעולים סתם. כמו שהפסקתי את לימודי הרפואה אחרי ארבע שנים כדי לטייל בחו"ל שנתיים, וחזרתי ללמוד מאותה הנקודה בדיוק. או, למשל, כשעזבתי את ההתמחות בלב, עברתי לכירורגיה כללית וחזרתי ללב. זה אפשרי וזה מעשיר".

יש בה שילוב מעניין מאוד של עדינות וחוזק. דקיקה, שיער שחור ארוך ורך, סוודר גדול ושמוט, מראה של סטודנטית שנה א'. אבל כשהיא לוחצת יד, זו לחיצה חזקה. הידיים תמיד היו כלי העבודה שלה. שנים ניגנה פסנתר קלאסי באופן מקצועי בקונסרבטוריון ורכשה מיומנות תנועתית ומוטוריקה עדינה שמשמשות אותה בחדר הניתוח, שלוש שעות אימונים ביום, תחרויות, רסיטלים, התמסרות טוטאלית, היה ברור שמצפה לה עתיד מזהיר.

"בגיל 16 וחצי השלב הבא היה תחרות ארתור רובינשטיין, ואז אמרתי זהו, כי זה לקח אותי למקום שלא התכוונתי להגיע אליו. מוזיקה מלווה אותי כל הזמן בראש, ממלאת אותי, עוטפת את הגוף שלי. הייתה לי טכניקה מצוינת והיה ברור שאגיע לרמות הכי גבוהות, אבל זה הפך לעבודה, ולא רציתי שזה יהיה ככה. כשכבר הייתי רופאה מנתחת, באתי לקונסרבטוריון תל אביב להגיד שלום למורה שלי וסיפרתי שאני רופאה. זה לא עשה עליה רושם בכלל, מה זה בכלל רופאה לעומת פסנתרנית".

כואב.

"כן. הבנתי שהשארתי אצלה טעם לא טוב כשעזבתי, והיא לא הצליחה להתגבר עליו, היה לי חבל".

כשהייתה בת 14 ההורים התגרשו. היא לא זוכרת שהיה משבר עמוק, אלא תחושת חוסר נעימות מהחברים בבית הספר, כי גירושים לא היו אז עניין שבשגרה. "היו לי חברים טובים ותומכים, לא התביישתי מהגירושים, שלא היו קלים. אמא עבדה שעות על גבי שעות ובקושי ראינו אותה, אבא חזר לארה"ב, כי לא מצא בארץ פרנסה. הבעיה העיקרית בגירושים בשבילי הייתה ההסתרה. אני אדם מאוד מציאותי, שמעדיף את האמת הכי קשה על פני הפתעות. הם היו הזוג הכי מדהים בחבר'ה, וזה פשוט שבר את האמון שלי באנשים".

וביכולת שלך להיות חלק מזוגיות.

"זה מאוד משפיע על זוגיות. בשבילי היא תהיה תמיד בעירבון מוגבל. אין סיכוי שאסמוך על בן הזוג, אלא תמיד זו תהיה אני, ורק אני. לא כיף להיות לבד. תמיד היו לי בני זוג, כמה שנים פה, שם, אבל כשנכנסתי לסחרור של ניתוחי הלב זה הפסיק. חלק מזה כנראה תירוץ וחלק כי זה בא לי טוב".

לא התקבלה ללימודים

בצבא שוב בחרה במסלול שהרחיק אותה, לכאורה, ממטרת העל. היא לא נרשמה לעתודה ברפואה ולא יצאה לקורס חובשים כמצופה, אלא שירתה ביחידת 8200, בחיל המודיעין. "לא ביקשתי שום דבר שקשור לרפואה, כי רציתי שירות צבאי כמו כולם. לא מיהרתי. כל הזמן ידעתי שאהיה רופאה, והרגשתי מספיק ביטחון שזה יקרה בדיוק בזמן שזה צריך לקרות".

כשהגיע השלב לבחור מסלול לימודים, הבחירה הייתה ברורה ומיד אחריה הגיע מפח הנפש, כשהתברר לה שהציונים שלה לא מספיק גבוהים כדי להתקבל לפקולטה לרפואה בארץ. שנה למדה ביולוגיה באוניברסיטת תל אביב, בתקווה לצבור קרדיט ולעמוד בקריטריונים, ואז הגיעה ההחלטה ללמוד בחו"ל ולא לבזבז את הזמן. "אני אמריקאית, אז לימודים בארה"ב היו אופציה, אבל מאוד יקרה. אבא, שחרש את העולם ומכיר כל פינה, המליץ לי על בית הספר לרפואה בפאביה, עיר קטנה שנמצאת 15 דקות נסיעה ממילאנו, כי ידע שזה יתאים בדיוק לאופי שלי. מעולם לא הייתי קודם באיטליה ולא ידעתי מילה באיטלקית, ובכל זאת נסעתי לשם לבד למבחני הקבלה. נרשמתי לבית ספר לאיטלקית בפאדובה, ליד ונציה, גרתי עם שלוש בנות איטלקיות בדירה שכורה, ומהר מאוד הבנתי שזה בזבוז זמן כי זה לא היה רציני. חייתי שלושה חודשים בפאדובה, הייתה לי צרפתית מ'אליאנס' שדומה בדקדוק שלה לאיטלקית, והבנות עזרו לי ללמוד את השפה.

"כל יום בשמונה בערוץ חמש הקרינו סרט עם דיבוב באיטלקית. את רובם כבר ראיתי, עד שהגעתי ל'הפסנתרן', שלא ראיתי קודם, אני ממש זוכרת את תמונת הפתיחה עם הים, ברקע אישה מדברת, והבנתי אותה, ואז קלטתי שאני יודעת איטלקית".

היא חזרה לפאביה לבחינות הקבלה לבית הספר לרפואה. החברים עזרו לה לשנן את התשובות לראיון שבעל פה, 80% מהבחינה בכתב בפיזיקה, ביולוגיה ומתמטיקה היא לא הבינה, אבל מכיוון שנוסחאות הן התחביב המועדף עליה, היא זרמה עם המספרים וסימנה את התשובות שנראו לה נכונות. כשהתפרסמו רשימות התלמידים שהתקבלו, לא היה לה מושג מה המינוח באיטלקית לעובר ונכשל, וכשמישהו הסביר לה באנגלית שעברה את הבחינות בהצלחה, היא עמדה מול הלוח ופרצה בבכי. ולא מאושר.
"הייתי עצובה, כי הבנתי שהחיים שלי בארץ נגמרו, ואני נפרדת מהחבר שהיה לי פה. השנה הראשונה הייתה קשה מאוד. גרתי עם שותפה גרמנייה ואיטלקייה, עבדתי בשלוש עבודות במקביל, בבית חולים, בבית ספר פרטי לאנגלית ובסופי שבוע בדיסקוטק מחוץ לעיר, בבר שליד הבריכה. לא הייתי בשיעורים, השלמתי את החומר מסיכומים של חברים ומספרים".

ובשיעורים של נוכחות חובה?

"החברים ענו כשקראו בשמי. פעם רופא היה יודע הכול. אני ויתרתי על ידיעת הכול מלכתחילה, והתמקצעתי בתחום שלי.

"בשנה הראשונה באתי לארץ כל שלושה חודשים, עד שהחבר אמר לי שאני מפריעה לו להמשיך בחייו, ואז עברתי לאיטליה סופית. בפאביה הייתי הישראלית היחידה. התאים לי שלא היו ישראלים אחרים, כי היה חשוב לי להשתלב עם האיטלקים, להיות חלק מהקבוצה".

התדמית של סטודנטים שמסיימים לימודי רפואה בחו"ל היא של רופאים סוג ב', בגלל שהדרישות בארץ גבוהות ושם הרמה נמוכה.

"זה ממש לא נכון. ההבדל הוא שבארץ מאוד נוקשים כלפי הסטודנטים, ובאירופה יותר ליברלים. כאן לוחצים אותך להוציא את המקסימום".

שזה לא רע.

"למי שזה מתאים לו. באירופה, אם לא תהיי טובה, תיכשלי בדרך. הלימודים לא קלים. בניגוד לארץ, שם כל מבחן הוא גם בכתב וגם בעל פה, ככה שאי אפשר לפספס מישהו שלא יודע את החומר. מצד שני, שם יכולתי לקחת הפסקה באמצע ולחזור, לבחור בין מועד א' למועד ב', בישראל אין דברים כאלה. אהבתי את השיטה שבה אני מנהלת את עצמי ולא מנוהלת על ידי המערכת".

את אומרת שישראל מפסידה רופאים טובים לטובת חו"ל בגלל תנאי הקבלה הבלתי אפשריים והלימודים הקשים במכוון.

"אין לי ספק. החיים פה קשים. בתור מי שנולדה וגדלה בחו"ל, ושמכירה היטב את אירופה, איכות החיים בארץ היא הכי פחות טובה, הרבה יותר קשה לחיות פה. הכי מתאים היה לי לגור באירופה".

אז למה את חיה בישראל?

"כי החברים שלי, הדמויות המרכזיות בחיי, לא שכחו אותי לרגע כשלא הייתי כאן והציקו לי לעשות את המבחנים לרישיון רפואה ישראלי. גרתי תשע שנים וחצי באיטליה, חזרתי הביתה פעם בשנה, דיברתי איטלקית כשפה ראשונה, חלמתי באיטלקית. המבחנים לרישיון כל כך קשים, שיש לי חבר שעשה אותם חמש פעמים עד שהצליח לעבור. עשיתי את המבחנים כדי להשתיק אותם, הנה, ניסיתי, נכשלתי ואין לי שום תירוץ להישאר בארץ. ועברתי".

לא ציפיתי ממך לפחות.

"אני פרפקציוניסטית, נכון, אבל בשנים הראשונות באיטליה הייתי על מלגות ועבדתי, ולא היה אכפת לי לקבל גם 60 ו-70, כי מעצבנת אותי המחשבה שצריך רק את המצוינות. מי שיש לו 100 בכול לא בהכרח יודע הכול, אלא יודע ללמוד טוב יותר. ככה מפסידים אנשים מעולים. וכן, בסטאז' שלי באיכילוב, שם בטוחים שהם מרכז העולם, יצאו מנקודת ההנחה שמי שלמד בחו"ל יודע פחות טוב, כאילו יש מין מדרג פנימי כזה של איכות, ואנחנו בתחתית".

כל דקה של זמן פנוי במהלך הלימודים היא ניצלה כדי לטייל. אחרי ארבע שנים של עבודה ולימודים מסביב לשעון, החליטה לעצור הכול, לקחת פסק זמן, להתמסר ליצר ההרפתקנות שירשה מאבא ולטרוף את אירופה. היא יצאה למסעות כוכב ביבשת, ובכל פעם הייתה חוזרת לבסיס באיטליה ונוסעת שוב. "לפני ההפסקה שלקחתי, קיבלתי במבחן האחרון 100, אבל הרגשתי שמספיק. המשכתי ללמד בבית הספר הפרטי, הייתה לי קבוצה משלי, אנשים ביקשו לבוא וללמוד רק אצלי, וזה מימן אותי. כשחזרתי ללימודים זה היה כאילו אף פעם לא הפסקתי אותם. עשיתי את הרישיון האירופי, עברתי דרך ישראל, עשיתי את הבחינות לרישיון הישראלי ובאותו הערב, בלי לחכות לתוצאות, טסתי לארה"ב לבקר את ההורים. כשהייתי שם, קיבלתי טלפון מחבר שהודיע לי שיש לי רישיון רפואה ישראלי".

אני מהססת לשאול, שמחת?

"בעיה. את המבחן עברתי, אבל צריך לעשות שנה סטאז', ואת הסטאז' באיטליה כבר סיימתי. כשעזבתי את איטליה כולם היו שם בשוק. כשהגעתי לארץ עשיתי משהו לא מקובל והלכתי לחודש לפתולוגיה אצל פרופ' יהודה היס, כי היה חשוב לי לבדוק את זה. משם ביקשתי לעבור לבילינסון בגלל פרופ' ברנרדו וידנה, מומחה עולמי לניתוחי לב וריאות. אחרי חודש הציעו לי לעשות שם התמחות. ושוב בעיה".

למה בעיה? היית אמורה לרקוד מאושר.

"כי התכוונתי לחזור לאיטליה, למרות שלא היה לי שם מקום מובטח, ואז הבנתי שאני עייפה, שאני צריכה להתמקם. מספיק לזוז ממקום למקום".

איך ידעת שהגעת להחלטה הנכונה, בעיקר החלטה כל כך גורלית לקריירה ולחיים שלך?

"אני אף פעם לא יודעת. חברה מאוד טובה שלי אומרת שאין ברירה, חייבים להחליט, והכי חשוב זה לשכנע את עצמך שעשית את הדבר הנכון. את מדייקת את עצמך בדיעבד. אז שכנעתי את עצמי. הייתי אז כל כך נלהבת להתחיל בניתוחי לב כמתמחה, ויצא שארבעה חודשים אחרי הסטאז' נפתח סוף סוף תקן, מה שבדיוק התאים לי".

ולא היית מודעת לכך שעדיין אין מנתחת לב בישראל.

"לא ידעתי. הבנתי שאין תקן בכל מקום, וכשנפתחה לי אופציה זאת הייתה הזדמנות לא נורמלית".

בגלל המורכבות וסכנת החיים למטופל, בכל ניתוח לב משתתפים שני מנתחים, אחד מוביל ומקבל את ההחלטות, השני מסייע לו. כל ניתוח אורך בין ארבע לחמש שעות, כולל ההרדמה, אם אין סיבוכים, כמובן. במהלך הניתוח משתקים את הלב והריאות, והזרמת הדם בגוף מתבצעת על ידי מכונה. בניתוחי מעקפים עובדים על שרירי הלב מבחוץ ולא חודרים אליו פנימה, בעוד שבניתוחי מסתמים מנתחים את הלב עצמו מבפנים. כל זה דורש מיומנות גבוהה, ריכוז, ומקצוענות בלתי רגילה.

 "הקרבתי את עצמי" / אינפוגרפיק: איליה מלניקוב, גלובס

סטייה בניתוח יכולה להרוג

כהן התחילה את ההתמחות עם מתמחה נוסף, שהפך לחבר הכי טוב שלה. הם שיתפו פעולה, חילקו ביניהם את התורנויות, חיו, אכלו וישנו בבית החולים במשכורת רעב, מה שלא ממש היה קריטי מבחינת כהן, כי פשוט לא היו לה חיים. "המתמחים מסכנים. את יודעת למה? כי בגלל השירות בצבא והטיול המאוד מוצדק לחו"ל הם מתחילים את ההתמחות בגיל שבו מקימים משפחה. בחו"ל מתחילים את ההתמחות בגיל 20, והתהליך הרבה יותר הגיוני".

היו איתך מתמחות בכירורגיית לב שנשרו בגלל העומס?

"הייתה רק אישה אחת, מנתחת חזה וריאות בכירה, פיונירית בתחום שלה. היא מאוד תמכה ועזרה לי עד שעברה מבילינסון לנהל את היחידה בסורוקה".

תהית למה אין עוד מנתחות לב?

"נגיד את זה ככה, לא הבנתי למה לא נותנים לי להיות בחדר ניתוח, או מוציאים אותי באמצע ניתוח ומביאים מתמחה אחר ואז שולחים אותי לעשות כל מיני עבודות במחלקה. כשהגיע מתמחה שלישי להתמחות איתנו, הוא ניצל את העניין המגדרי ואת המערכת שלא מקבלת נשים. הוא נכנס על חשבוני לחדר ניתוח שוב ושוב, והתחלתי להרגיש שמשהו לא בסדר וזאת הולכת להיות מלחמה, ואני לא אוהבת מלחמות.

"את פרופ' וידנה הייתי רואה במסדרונות. מישהו שאני מעריצה, ואני לא מעזה לפנות אליו. הוא לא אדם חברותי, אדם קשה שלא נחשב סימפטי במיוחד. הייתי בטוחה שהוא לא רוצה לראות אישה במחלקה, ולכן הוא מתעלם ממני. ואז יום אחד הוא חלף על פניי ואמר, ‘זה לא המקום בשבילך', בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע כדי להבין שהוא לא רוצה אותי.

"במחלקה היו קוראים לי גברת פרקש, כי שם המשפחה של המתמחה השני היה פרקש. היו אומרים, בעלך לא נמצא כאן, לכי למחלקה, יש שם עבודה. בחדר ניתוח היו מקפיצים את פרקש ושולחים אותי החוצה שוב ושוב".

אפשר להתפוצץ מתסכול.

"התלוננתי. מנהל המחלקה אמר לצוות שזה לא לעניין, יום אחד כשהוא ראה אותי מוציאה נקזים, אחרי ששוב הוציאו אותי מחדר ניתוח, הוא אסר עליי לעשות את זה והסביר לכולם שאני לא עושה עבודות של מישהו אחר. ואז יום אחד וידנה אמר לי, ‘את מבוזבזת פה'. התחלתי לחשוב שיכול להיות שהוא דווקא כן בעדי.

"דפקתי לו בדלת, התיישבתי ושאלתי, ‘אתה מכיר אותי? איך קוראים לי?', והוא אמר, ‘הילית'. שאלתי למה הוא אומר שאני מבוזבזת. ‘את חיה פה, ישנה פה, רואים את הרצון החזק שלך, בלי קשר לכישרון, אבל את לא תתקדמי פה'. זה היה בחודש השמיני להתמחות. תכננו ביחד שאעזוב את ניתוחי הלב בכלל, והוא ימצא את הדרך להחזיר אותי".

שוב היא עשתה הפסקה, מתודית בלבד מבחינתה, ועברה לבית חולים מאיר, להתמחות בכירורגיה כללית, עד שיתפנה תקן בניתוחי לב. היא עברה ראיונות באיכילוב וסורוקה, וכשהגיעה לראיון אצל פרופ' אודי רענני, אחד מבני טיפוחיו של פרופ' וידנה, כוכב עולה בתחום ניתוחי הלב, הוא התרשם ממנה עמוקות וקלט אותה במחלקה ב-2009.

"היחס היה נפלא. הבנתי שלא בכל מקום המלחמה היא אותה מלחמה, ושלא בכל מקום יעשו לי בעיות בגלל שאני אישה. בתל השומר ראו אתגר בזה שאני אישה. התמחות בלב שונה מכל התמחות אחרת ברפואה, כי סטייה יכולה להרוג את המנותח, אז תמיד עושים ניתוח עם עוד מנתח, את טיסת הסולו, שבה את זו שמובילה את הניתוח, עושים רק בסוף של הסוף, ולאורך כל התקופה הזאת עוברים עוד ועוד מבחנים. גם היום, כשאני מנתחת בכירה, יש לי עוד כל כך הרבה מה ללמוד ויש ניתוחים שאני עושה עם בכיר ממני".

"רוצה מאוד למצוא בן זוג"

מתי הרגשת את הצורך להקים משפחה וללדת ילדים?

"רציתי ילדים תמיד, אבל לא ידעתי איך, מתי ולמה. במחשבות היה תמיד בן זוג בתמונה, אבל באיזשהו שלב הבנתי שזה יהיה לבד. כשהגעתי לארץ מאיטליה הייתי בת 31, אבל רק כאן, בישראל, כשהתחלתי לצאת עם אנשים, זה היה בכיוון של חתונה, ואני לא הרגשתי מוכנה לזה. ידעתי שאני לא בת 20, אבל רק רציתי בן זוג וזהו. ההתמחות דרשה ממני המון, ואז עזבתי לגמרי את עולם הדייטים. בגיל 35 הבנתי שהזמן מתקתק לאחור מבחינת ילדים.

"אמרתי לעצמי שאכנס להיריון כשאגמור את ההתמחות, כדי לא ליפול כנטל על מתמחים אחרים שיצטרכו לעשות במקומי את התורנויות. ידעתי שאין סיכוי בעולם שאני מכירה מישהו, ואפילו אם אוהב אותו הכי בעולם, תוך חצי שנה נתחתן ואכנס להיריון ואקשור אותו אליי. לקראת סוף ההתמחות התחלתי טיפולים עם תרומת זרע. הייתי בת 37. לא ידעתי שזה יהיה כל כך קשה וייקח ממני כל כך הרבה נפשית וכלכלית".

מי עזר לך?

"אף אחד לא ידע חוץ מחברה טובה והבוס שלי. לא המשפחה ולא החברים. רציתי שזאת תהיה הפתעה, וכשזה התחיל להסתבך, לא רציתי להדאיג, שלא ישאלו ויציקו. מהיום שעברתי לשיבא ידעתי שאגדל ילדים לבד, אז התחלתי לחסוך כסף. הייתי עושה תורנויות נוספות בתשלום, עבדתי כעוזרת של הבוס שלי במרכז רפואי פרטי, עשיתי תורנויות לילה שם, לקחתי כל עבודה שיכולתי, כי אחרת לא הייתי מצליחה להחזיק מעמד כלכלית".

מדהים שמנתחת לב ברפואה הציבורית לא מצליחה להתקיים.

"ולכן פתחתי פה בחדר הזה בבית קליניקה", היא מצביעה על קליניקה קטנה בחדרון ליד המטבח, "אחרי שעשיתי קורסים בהזרקות אסתטיות. זה בא במקום התורנויות כדי להיות עם הילדים. שעת עבודה בבית שווה לי חמש שעות תורנות בבית חולים, וכשיש לך ילדים, זמן זה כסף".

בכל שנה מתפרסמים דו"חות שכר מאוד מרשימים של רופאים בכירים ברפואה הציבורית, בטח יוצאות לכם העיניים.

"הדו"חות האלה לא הוגנים בעליל, כי אנחנו, לעומת רופאים של קופת חולים כללית, עובדי מדינה. מי שמפורסם או חתום על חוזה אישי, מרוויח יפה. יש רופאים בכירים עם ותק של 20 שנים במקצוע שמרוויחים משכורות מצחיקות, כי הם לא עובדים בחוץ, ואין להם דירה. לי יש מזל שאני מקבלת את הדירה הזאת בסבסוד - היא עולה לי 3,000 שקל בחודש ואני גרה בבית החולים, כי הנגישות כאם יחידנית חשובה לי. הבייביסיטר גרה בבניין ליד, הגן במרחק הליכה. אם זה לא היה ככה, לא הייתי פה היום".

היא עברה הפלות, הפסקות היריון, וכבר הייתה בדרך לפונדקאות בארה"ב, שלוש וחצי שנים ארוכות וקשות עד שנכנסה להיריון עם יותם. במחלקה כבר ידעו. למשפחה ולחברים סיפרה רק בחודש החמישי. "ילדתי אותו פג בחודש שביעי, חודשיים טיפול נמרץ. לאור מה שעברתי אתו, ידעתי מיד שיהיה לו אח או אחות, כי אין סיכוי שאני מפילה את עצמי עליו, שיחשוב או ירגיש שהוא חייב לי משהו.

"הוא נולד באחד באפריל 2014, מה שדחה את שלב ב' בהתמחות. כשמלאה לו שנה, התחלתי שוב בטיפולים ויונתן נקלט מהר. בבית היה לי פג רגיש, שהיה חולה הרבה. כשהייתי בשבוע 27 הוא נדבק בדלקת ריאות, הדביק אותי ונכנסתי לשוק ספטי, חום גבוה, זיהום בגוף. התאשפזתי בשבת והבייביסיטרית ואחותי היו עם יותם במשך שלושה שבועות. אסור היה להביא אותו לבית חולים כי אני מזוהמת. החליטו ליילד אותי בשבוע 31, שוב לידת פג, שוב טיפול נמרץ".

ומה עם הקריירה?

"ידעתי שאני חייבת לעבור ‘פלושיפ', תקופת התמחות בחו"ל לשנתיים, ללמוד טכנולוגיות חדשניות. מנתח שלא עושה את זה לא מתקבל בעין יפה ולא נשאר במחלקה שבה הוא גדל. לא ויתרת לעצמי. היו לי ילד קטן ותינוק בן כמה חודשים, ותכננתי לטוס לחו"ל. מכיוון שידעתי שלא הייתי המון זמן בחדר ניתוח ולא אוכל להגיע למחלקה בחו"ל חלודה, חזרתי לעבודה בשיבא לפני שטסנו לטורונטו, כי בקנדה מקבלים את הרישיון הישראלי ולא מאלצים אותך לעבור בחינות מקומיות.

"יונתן כבר היה בן שבעה חודשים, יותם בן שנתיים, ואני אף פעם לא הייתי קודם בטורונטו. אבא ואמא באו בהתחלה מניו יורק כדי לעזור לי. את החודש הראשון הקדשתי למציאת מטפלת ומצאתי פיליפינית אלופת עולם. קיבלתי תרומות, מלגות, פרופ' רענני עשה כל מה שהוא יכול היה כדי לעזור, הפנה אליי כל אגורה שאפשר היה. נכנסתי לבית החולים ‘סניברוק', צופה, משתתפת בניתוחים, משתלבת בעבודות המחלקה, ומהר מאוד מבינה שני דברים: אנחנו סופר מתקדמים בארץ ואני כן יודעת לנתח".

היה לך ספק בקשר למקצועיות שלך?

"לא ידעתי מה קורה בחוץ, והייתי בטוחה שאצלנו נשרכים מאחור. הסתבר לי שזה ממש להפך. נדנדתי לבוס שלי בלי סוף שיבוא לבקר ויראה בעצמו, והוא עלה על טיסה, נחת בטורונטו ואמר לי, את לגמרי צודקת. ניסינו לעבור למקום אחר, אבל בגלל פוליטיקה פנימית הבנו שאני תקועה במקום הכי בסיסי, אז יאללה, הביתה, אחרי שנה בלבד".

 "לא רוצה שהם ירגישו שהם חייבים לי משהו". עם שני בניה

קיבלתי דירה בבית החולים

"חזרתי למחלקה, קיבלתי דירה בבית החולים, וכרופאה בכירה החיים נראים לגמרי אחרת. אני מנהלת את הזמן שלי, מקבלת תמיכה, הבנה ועזרה, עם תוכנית ניתוחים שבועית, ואם יש בלת"מים אז מתחשבים בי. החיים הרבה יותר טובים. לא קלים, אבל יותר טובים.

"אני לוקחת עוד כוננויות בגלל שזה עוד כסף, אבל העומס גדול. בשנה הראשונה בייביסיטר באה כל בוקר ולקחה את הילדים לגן, והבנתי שאני לא רואה אותם ימים רצופים, כי אני מגיעה אחרי שהם הולכים לישון. אז ויתרו לי על ישיבות הבוקר ואני משתדלת להגיע הביתה עד שבע בערב כדי להשכיב אותם. זמן האיכות שלנו הוא לפני שהם הולכים לגן.

"בגן לא אוהבים את זה, אבל אני משתדלת לקפוץ במהלך היום כשיש לי זמן פנוי, כי אני מתגעגעת כל הזמן. הבן שלי שאל אותי: 'אמא, אם ידעת שלא תוכלי להיות איתנו, למה בחרת בעבודה הזאת?', עניתי שבחרתי בעבודה הרבה לפני שהם נולדו, והוא אמר, ‘אז למה את לא מחליפה עבודה? אם את לא רוצה להחליף, אז לא. את יודעת בכלל משהו אחר?'.

"אני בת 45, עשיתי כל כך הרבה שנים של עבודה קשה, וזה לא רק הכסף, זו איכות החיים. אני אוהבת ניתוחי לב. לא הייתי בוחרת במקצוע אחר, אבל הייתי משנה את הדרך. לא הייתי מחכה עד סוף ההתמחות כדי ללדת ילדים, לא הייתי מוותרת לגמרי על זוגיות. אני מאוד עייפה כל הזמן. קורה לא פעם שהילדים הולכים לישון בשבע בערב ואני ישנה כבר בשמונה. נדיר שאני יוצאת לדייטים. הם קצת גדלו, אז זה יותר קל, ובשנה האחרונה יצאתי כמה פעמים עם אנשים. אני מאוד רוצה למצוא בן זוג.

"בדיעבד אני יודעת שהקרבתי את עצמי. אני אדם טוטאלי בחברויות, במשפחה, באהבה. אבל גם בטוטאליות צריך להיות סדר עדיפויות, והבנתי את זה כשהילדים נולדו. לא קל להיות מנתחת לב בת 45 עם שני ילדים קטנים. יכולתי לנהל את עצמי אחרת אם זה היה בהתמחות.

"כמה פעמים קורה שמתקשרים ואומרים שלילד יש חום ושאבוא לקחת אותו? ואז אני מתחילה לחפש בייביסיטר ואם אני לא מוצאת, אז מישהו בא להחליף אותי. עד לפני שנה היו מחליפים אותי הרבה, כי ליונתן יש בעיות בדרכי הנשימה והוא עבר כמה ניתוחים. כשאני נמצאת בכוננות, גם הבייביסיטר בכוננות, וזה עולה כסף. עכשיו, כשאבא בארץ, הוא בא לישון אצלי כדי לגבות כוננויות".

כמה זמן תחזיקי ככה מעמד?

"אני לא חוששת מזה. אני מרגישה שכל יום הוא מלחמת הישרדות, אבל אני לא אשבר".

נשים אחרות נשברו.

"אולי כי הן פחות שקועות בזה, אולי הן פחות עקשניות ממני. אולי פחות חזקות, ואולי הפרופורציות שלהן טובות משלי. אני יודעת שיש שתי בנות בבילינסון בשלבי סיום של ההתמחות. אני הייתי עושה את אותו הדבר, אבל לא הייתי ממליצה לאף אחת אחרת להיות מנתחת לב, כי זה בא על חשבון כל כך הרבה דברים".