דעה: מסע ההפחדות הפופוליסטי של האלוף בריק

פרסום מאמרו ב"גלובס" של האלוף (במיל') יצחק בריק, עורר הדים רבים. במאמרו קבע בריק כי תר"ש "גדעון", שאותה הוביל הרמטכ"ל לשעבר גדי אייזנקוט, דרדרה את זרוע היבשה "לשפל החמור ביותר של צה"ל". בריק, שתופס לעצמו אט-אט, ולא בשקט-בשקט, את תדמית נביא הזעם שמתריע בשער, יצר שוב גל תבהלה פופוליסטי נוסף בציבור, שספק רב אם יש בו צורך.

מאמרו של בריק מתבסס על שחזור טענותיו מתוך בדיקה ספק-מקצועית שערך. מתוקף תפקידו כנציב קבילות חיילים לשעבר, לא היה בסמכותו לדון בהיבטים שבהם עסק (מבצעיים, כשירותיים, בניין הכח ולוגיסטיקה). בריק טעון במאמרו כי תר"ש "גדעון" תרמה ל"תופעה שהולכת ומתרחבת של קשר שתיקה ודיווחים לא אמינים בצה"ל". אולם, בדוח שלו עצמו הסתמך בריק על "גורמים אנונימיים" ועל דוחות מיושנים ולא מעודכנים (כמו בעניין הימ"חים), תוך שוטטות במספר ימ"חים ויחידות. זאת, מבלי להתעמק באימונים בשטח ובבדיקה רצינית ומקיפה על-סמך פרמטרים מקצועיים. כמו כן, עצם פרסום ממצאי הדוח בתקשורת, מאחורי הגב של צה"ל - כולל הופעות מתוקשרות ותיאטרליות בוועדות הכנסת - מעלה סימני שאלה בדבר הענייניות והמניעים של הטענות.

כשדנים במוכנות הצבא למלחמה, יש להסתכל על התמונה הרחבה והכוללת, באופן יחסי. ברי שאם מסתכלים על הנושא באופן אבסולוטי, ניתן להסיק כי צה"ל לא מוכן למלחמה. אך בראייה כזו, הוא לעולם לא יכול להיות מוכן, מכיוון שתמיד יהיו דברים שניתן לשפר. ואולם, בראייה יחסית, בהשוואה בין השנים האחרונות לעבר, אין ספק שצה"ל מוכן למלחמה הבאה, ובין-היתר זרוע היבשה. בסופו של דבר, הכל מתנקז לשאלת הפעלת הכח. שאלה זו היא מקצועית במהותה, ועל-בסיסה בונה צה"ל את כוחו. בעשורים האחרונים נמנעה מדינת ישראל מלהשתמש בצבא היבשה לצרכי תמרון, בשל השתנות פני המלחמה וזירת המלחמה. בשנים האחרונות, בעיקר מאז מבצע "צוק איתן" ובשל התעצמות חזבאללה וחמאס לכדי "צבאות טרור", גוברים הקולות בממשלה, בצבא, ומומחי ביטחון שקובעים, בצדק, כי אין מנוס מלהשתמש בתמרון קרקעי במערכה הבאה.

אחד הגורמים העיקריים לשדרוג ולהתעצמות צה"ל לקראת התמרון הקרקעי, על-בסיס אסטרטגיית צה"ל, הוא הרמטכ"ל לשעבר, גדי אייזנקוט. אייזנקוט הוביל ויישם תוכנית רב-שנתית ("גדעון") לראשונה מאז תר"ש "תפן", שאושרה ב-2007. אחד היעדים העיקריים שעליהם הושם דגש בתכנית, היה העצמת כוחות היבשה. בין-היתר בנושאי המוכנות למלחמה, תוך מתן דגש על הגדלת ושיפור תכניות אימונים, רכש מלאים וחלפי, ומניעת בלאי. עוד במסגרת התכנית מוזג אט"ל לתוך מז"י, והוכפף תחת האחרונה בשנת 2016. תמוה, אפוא, שבריק בוחר לתקוף דווקא את הרמטכ"ל שיזם ודחף לשדרוג כוחות היבשה.

בדיקות מקיפות שנערכו בצה"ל, על-פי המדדים המקצועיים בזרוע היבשה (בין-היתר: אימונים, כוח-אדם, מלאים, נשק, חלפים, תפישות-הפעלה, ורוח המשרתים), העלו שיפור בכל מדד בשנים האחרונות וקבעו כי צה"ל מוכן למלחמה. כך גם קבעה בשורה התחתונה הוועדה שהוקמה בעקבות דוח בריק - שבראשה עמד מבקר צה"ל, תא"ל במיל' אילן הררי. מטבע הדברים, ברי כי קיימים נושאים לשיפור ברמת מוכנות הצבא למלחמה, ובפרט כוחות היבשה, ובריק אכן נוגע בהם בצדק (בין-היתר, חוסרים בכח-אדם, הכשרות החיילים בעקבות קיצור גיוס החובה ל-32 חודשים, וניוד לוגיסטי). אך התמונה לא אפוקליפטית כפי שבריק מנסה לצייר אותה.

צה"ל צריך להיות גוף גמיש, ורסטילי ודינמי, שמגיב לאירועים ולא קופא על שמריו. ומכאן החשיבות והצורך להיערך טוב יותר בתחום כוחות היבשה - לא מהיום, אלא מאתמול, כפי שעשה אייזנקוט, וכפי שעושה ממשיך דרכו בתר"ש "תנופה". אולם, אין בכך כדי לטעון כי צה"ל נכשל ברמת מוכנות כוחות היבשה עד השנים האחרונות. מערכת הביטחון, ובתוכה צה"ל, פועלת בהתאם לתקציבים מוגבלים, ויש לחלק את הכספים והמשאבים בהתאם לצורך התקופתי. העובדה שכעת צה"ל נדרש להעביר משאבים רבים לכוחות היבשה, אין משמעותה כי הוא היה צריך לעשות זאת בעבר. לצד זאת יש לזכור כי אין אף צבא בעולם שפועל בכשירות ובמלאים מושלמים. בהינתן תקציב מוגבל, תמיד תהא עדיפות לנושא מסוים, על-חשבון דברים אחרים. במאזן הכולל, צה"ל היום ערוך ומוכן למלחמה, בהשוואה לתקופות עברו, וזו הנקודה החשובה. 

הכותב הוא חוקר ב"מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון"