דעה: האפליה ''המתקנת'' מקלקלת לנו את השוויון המגדרי

אנחנו קוראות לשוויון, נלחמות למענו, בזות להדרה ובאותה הנשימה, עושות הכול כדי שההבדלים בין המינים ימשיכו. לא, לא לזה התכוונה המשוררת.

מתי קרה, שבמקום להילחם על שוויון ההזדמנויות, הזכויות והחובות, נשים החלו להילחם נגדו?

התבטאויות אחרונות של גברים, נאורים יש לומר, אשר קוראים לנשים להשתלב בשוק העבודה, להציע מאמרי דעה ולהעז להצליח בכל זירה אפשרית, זוכים לתגובות כעוסות מזרם לא ברור, שפמיניזם ממנו והלאה.

ביקשנו שוויון זכויות וחובות, אז מדוע חדשות לבקרים קמות נשים הקוראות ליחס שונה? הרי המטרה הראשונית הייתה, לאפשר לנשים להיות שוות באמת, מתוך ההנחה המוצדקת שזה אפשרי. הרי, מלבד ההבדלים הפיזיולוגיים, שאיבדו את הרלוונטיות שלהם בצאתנו מתקופת האבן, אין בינינו שוני רב ומולד, מלבד היכולת ללדת. ההבדלים האחרים, הרגשיים והחברתיים, הם תולדה נרכשת של המבנה החברתי המפלה, אותו אנו, בלי לשים לב, משמרות במלוא המרץ.

נתחיל בדרישה למקומות עבודה "ידידותיים לאימהות". זו קריאה המונית ומאוד מקובלת בקרב נשים רבות, אשר טוענות כי חוסר ההתחשבות באימהותן, מדירה אותן משוק העבודה. ברור לכל ששעות העבודה הרבות, המקובלות ברוב מקומות העבודה בישראל, נוגסות מהזמן הפנוי המוקדש למשפחה, פוגעות ביכולת להיות הורה מעורב ולא מאפשרות איזון בין העבודה לבית. אין ספק שדרוש כאן תיקון, בכדי לאפשר לעובדים איזון ולמנוע שחיקה.

הבעיה מתחילה, כאשר במקום לדרוש, ובצדק, התחשבות בהורים לילדים צעירים או, לחילופין, הארכת יום הלימודים במסגרות החינוך, נשים אלה פותחות בדרישה להתחשב באימהות בלבד. הדרישה הזו מוסברת לרוב על ידי הטענה כי האבות פחות מעורבים בחינוך הילדים ואמירה של "אין כמו אמא". אם רצינו שוויון, בוא נשתווה! מי שרוצה להיות הורה מעורב יותר ולחזור מוקדם, מותר לו לא לפתח קריירה. מי שמפתח קריירה, שייקח בחשבון שיש לו פחות זמן עבור משפחתו, לפחות בשלב הקריטי של מיצוב עצמי מקצועי. זה נכון עבור שני המינים. כל עוד נמשיך ונטען "אין כמו אמא", נשאר בבית לחבק את הסירים. חשוב להעיר, כי המושגים "כפל תפקידים" ו"משמרת שנייה" ימשיכו ויעשו לנו נזק, כל עוד לא נדע להשתמש בהם לגבי שני המינים.

בן הזוג לא "עוזר לנו", כשהוא מכבס לעצמו את התחתונים ומארגן את פרי חלציו לבית הספר. ואם נמשיך ונוותר על העבודה, דווקא אנחנו, לטובת המשפחה, כי המשכורת שלנו "שנייה", היא תמשיך להיות "שנייה". רוצות שוויון, בוא נשנה את השיח, אחרת אנחנו פשוט משחקות ב"כאילו".

עוד בנושא התעסוקתי - ההצגה העצמית בראיונות העבודה. נשים רבות טוענות לאפליה קשה סביב מגדר, כאשר מראש מציגות את עצמן בראיון כאימהות ורק אז ניגשות לפרט את הישגיהן המקצועיים, השכלתן וכישוריהן. אם חשקה נפשכן ליחס שווה וממוקד בכישוריכן, אנא הועילו לפרט כישורים אלה בתחילת השיחה. התייחסות למצבכן המשפחתי תגרור מיקוד של המעסיק בעניין ויחס שנשמע מפלה וממדר. את המידור הזה יוצרות אותן הנשים בעצמן.

יש דוגמאות רבות להסללה עצמית ובין דורית, המשחזרת והמנציחה אפליה. ימי הולדת ספא לילדות, ביקורת כלפי מיניות של נערות, קידוש הילודה והפיכתה למטרה המרכזית בחיי האישה, הציפייה למחוות "ג'נטלמניות" מקטינות, עיסוק בלתי פוסק בהרזיה של נשים, שיעורי כלות, תכניות אירוח שטחיות "ייעודיות" לנשים.

ברור לכל בר דעת שכל עוד אין שוויון מוחלט, יש לסייע לנשים מוכשרות להגיע לעמדות מפתח, אך אין זה אומר לשאוף לשנות את עמדות המפתח בהתאם להרגלי המגדר המיושנים. ברור שחשוב להעצים ולקדם נשים, אך ערבי ההעצמה הכוללים סדנאות לטיפוח הציפורניים ובישול אינן באמת מעצימות אף אחת.

הייתי פעם בערב כזה, בו סטנדאפיסטית התפלפלה אודות בעלה העצלן, שחוזר הביתה ונשכב מול הטלוויזיה, כאשר היא בישלה וניקתה כל היום. הרי "ברור, הוא גבר, מה יש לצפות ממנו?". בתגובה נשמע פרץ הזדהות מהונהנת מהקהל. לא הצלחתי להבין מה מעצים פה ואת מי. בעיניי, זה היה עוד ערב של טרוניה קבוצתית על הגברים, תוך התחייבות להמשיך ולשמר את המבנה הסטריאוטיפי.

זו לא המטרה של הפמיניזם. לא לכך ייחלו סבתותינו האקטיביסטיות. הרי בקלות אפשר היה להביא לערב כזה מנכ"לית או חברת כנסת, מדענית או משוררת. אבל הקהל רצה צחוקים על משק הבית ודוכני תכשיטים במבואה. הדבר היחיד שהועצם שם, זה גודל הנבדלות והמרחק בין המגדרים.

מול נשים אלה, עומדת קבוצה נוספת, פוסט-פמיניסטית, שבחוסר אחריות מוחלט קוראת להחזיר עטרה ליושנה, לחושך. הן מתלוננות על חוק ההטרדה המינית, שגזל מהן את המחמאות הגבריות "התמימות", הן פורצות בנרטיב מלא געגועים לאבירות האובדת ולמחוות הנלוזות מהעבר המיזוגני "כשגברים היו גברים ושילמו עלינו במסעדה", הן מתייצבות לצד גברים פוגעים מינית ומאשימות את קורבנות האונס בהתנהגות חסרת המוסר, הן מקבלות את ההדרה או הפגיעה, בטענה כי מדובר בגבר מלח הארץ. כבר כתבתי פעם, שאנחנו טובות בלגדוע את הענף עליו אנו יושבות ולהפיל את עצמינו על הקרקע.

הפמיניזם היא תנועה שנולדה מחוסר שוויון משווע, משטר בו על נשים נאסר לנהוג, להצביע ולפתוח חשבון בנק. יש מקומות רבים בהם המשטר הזה עדיין קיים ואף מתחזק. הכוונה של המשוררת הייתה לשחרר את הנשים מהדיכוי. לא לדכא גברים, לא להפעיל את הדיכוי על העולם, כדי להתאים אותו לתפישות של נשים מדוכאות.

לשוויון הזה יש מחירים, ועלינו לשלם אותם, לא להתלונן עליהם ולא לבקש הנחות. אנחנו בהחלט יכולות יותר מזה. 

הכותבת היא עובדת סוציאלית, בכירה במגזר השלישי, נבחרת ציבור ברשות מקומית, פמיניסטית, נשואה ואם לשניים