דעה: פחות סקסי מאוסטרליה, אבל לא פחות הרסני

נחיל ארבה מצטלם פחות טוב מקוואלה או מקנגרו. גם הצבע הצהוב-כתום-אדום של השריפות ביבשת אוסטרליה, ביערות האמזונס או בחוף המערבי הפוטוגני של ארה"ב יפות הרבה יותר מאשר שמיים שחורים אפופי חגבים. בכלל, כל תמונה של חגב בודד מעלה תחושת אי נוחות בעצמותיהם של המתבוננים, בעוד שדוב קוואלה צמא מעלה בנו רגש אמהי, הזדהות או אפילו סתם עצב.

● מכת ארבה: נחילים של מאות מיליוני חרקים מאיימים על הכלכלות של אפריקה

אלא שבדומה לשריפות הקטלניות משני צדי העולם, גם כאן מדובר באסון טבע בעל ממדים תנ"כיים: נחילים של מאות מיליוני אם לא מיליארדי חרקים גומעים מדי יום מאות קילומטרים ואוכלים כל מה שנקרה בדרכם. המחיר קטלני לא פחות: הבאתם של מיליוני אפריקאים ומספר לא משוער של בעלי חיים לסף רעב.

אך הפלא ופלא, הסלבריטאים לא עומדים בתור כדי לספר בענווה בתוכניות טוק שואו'ז מתקתקות כמה כסף הם תרמו הבוקר לטובת המלחמה באסון האפריקאי ואף כוכב הוליוודי לא פרסם פוסטים מרגשים בפייסבוק או באינסטגרם על "כמה-המצב-טראגי-וכמה-העולם-חייב-להתאחד-למען-המטרה-הזו".

אפריקה נותרת כמעט לבדה במערכה, כאילו מדובר היה באי בודד ומרוחק בלב ים שהגישה אליו היא בלתי אפשרית או לחילופין ביבשת מבודדת שנמצאת על כוכב אחר אי שם ברחבי הגלקסיה האינסופיים.

רחוק מהעין, רחוק מהלב, רחוק מהכיס

אובדן של תבואה כגון דגנים, פירות, ירקות, חיטה כבר הביאו בחודשיים האחרונים לפגיעה במיליוני בני אדם. חלקם באופן מהיר על ידי היעלמות משאבי המזון מהם הם ניזונים ומתקיימים, וחלקם האחר באופן מעט יותר איטי עקב אובדן ההכנסות המשפחתיות ביבשת שנמצאת בנחיתות גם ככה: התמ"ג לנפש באפריקה עומד על 1,930 דולר לשנה (לשם הפרופורציות: באמריקה הצפונית התמ"ג לנפש עומד על 49 אלף דולר, ובאירופה - 29 אלף דולר).

המדהים הוא שכל זה קורה בחודשיים האחרונים במקביל לטרגדיה האוסטרלית המסוקרת (ובצדק) מכל זווית אפשרית. יש מי שיתלה את ההתעלמות הכמעט מוחלטת הזו בגזענות קלאסית - זה עולם של לבנים ושחורים. הלבנים למעלה, השחורים למטה. זו חוקיות ותיקה בעלת היגיון פשוט: לבן זה טוב - שחור זה רע. כאשר עיקרון זה הופך למחשבה שיטתית שעומדת בליבה של מערכת היקשים בעלת היגיון פנימי משלה, האדישות כלפי הסבל של הזולת (האפריקאי במקרה הזה), הופכת למובנת למדי. למען האמת, אין פה שום חידוש. הסינדרום קבוע: מאז ומתמיד המערב הכי פחות התעניין ביבשת השחורה של חוטבי העצים ושואבי המים שלו.

כך או כך, קשה להתעלם מהמסקנה שאפריקה הייתה מאז ומעולם הילד החורג שמתחבא בחדר המטאטאים של כדור הארץ או "החצר האחורית" של העולם, היכן שניתן לשפוך זבל באין מפריע, לפזר נשקים בעבור כסף, לאפשר רציחות עמים, וכן, גם להתעלם באלגנטיות מאסונות ענק. שכרו של העולם הנאור מהסטת מבטו נמצא בצידו: הוא לא צריך להתעניין יתר על המידה או להיות מעורב בפתרון בעיות, ויותר מהכול, הוא לא צריך להשקיע כסף. במילים פשוטות, רחוק מהעין, רחוק מהלב, רחוק מהכיס.
האדישות היא מעגל שמזין את עצמו

האדישות היא מעגל שמזין את עצמו.

כך חונכנו. אלא שזה אינו מעגל מכושף ולכן ניתן לשבור אותו. המוטו של עידן הנאורות, "העז לדעת", יפה כאן. שינויים גדולים שחלו בתחום זכויות האדם והושטת יד הומניטרית כמו לדוגמה במקרה של מפעלי היזע בסין; רעידות אדמה במדינות עולם שלישי; עבדות ילדים במרבצי יהלומים, רציחות עמים; או אפילו הדוגמה הקונקרטית של משבר האקלים - העולם התערב בעיקר הודות לבני אדם שהעזו לדעת והתאמצו לגרום לאחרים לדעת. אלה הצליחו לשבור את מעגל האדישות, ולהביא לפעולה גם במקומות שהיו עד אותו רגע "סמויים מעין".

פקיחת עיניהם של בודדים יכולה לעתים להביא להכרה שמייצרת חמלה, שמניעה בתורה מעשים, או במילותיו של קונפוציוס, מי שנחשב לגדול הפילוסופים של סין: "כשהמושגים אינם ברורים והמלים אינן הולמות, המעשים אינם נעשים".