בנובמבר השנה ייערכו הבחירות לנשיאות ארה"ב, כשבראש המפלגה הרפובליקאית יעמוד שוב הנשיא הססגוני דונלד טראמפ. את רוב הביקורות נגדו יספוג טראמפ ממחנה הדמוקרטים, שיאשימו אותו הן בהפצת העליונות הלבנה וסקסיזם, וגם בעשרות מחדלים אחרים לרבות בגידה! בערכים האמריקאים ומעילה בחוקה.
טראמפ יספוג אש גם מאחרים. על אף שכבש בסערה את המפלגה, ונהנה מתמיכה גבוהה בקרב אוהדיה, יחטוף הנשיא ביקורת נוקבת מצד קבוצה אינטלקטואלית-שמרנית קטנה, אך בולטת, שמכנה את עצמה "לעולם לא טראמפ" המתנגדת למה שהנשיא מייצג.
בעיני אותם שמרנים-אינטלקטואלים, בהם אישים כמו ג'ורג' פ. וויל, ביל קריסטול וג'ונה גולדברג, התרופה הפופוליסטית שמבטא טראמפ היא גרועה כמו המחלה שנגדה הם נלחמים שנים: הרדיקליזם שפשה בשמאל האמריקאי.
בדומה להם, טראמפ סולד מהממסד הפרוגרסיבי ומרעיונותיו, אך בקבוצה מצביעים על כך שטראמפ אימץ רבים ממאפייני השמאל, מפוליטיקת זהויות וטיפוח תחושת קורבנות בקרב תומכיו, דרך פרוטקציוניזם כלכלי, וחמור יותר רמיסת שלטון החוק ועקרון הממשל החוקתי המוגבל שעליו יוסדה המדינה.
אמנם חלקם (ואנחנו) מודים שייתכן שהשקפת העולם הימנית שמייצג טראמפ עדיפה על השמאלניות שהוא מנגח, אבל עמדתו רחוקה מלהלום את עיקרי השקפת העולם הליברלית-שמרנית המסורתית של המפלגה הרפובליקאית. כשהרפובליקאים זנחו את השמרנות ואימצו את הטראמפיזם, פסקו האינטלקטואלים הללו לתמוך במפלגה והפכו למבקריה מבחוץ, אך בלי לאמץ את המפלגה הדמוקרטית.
להבדיל מבארה"ב, בישראל ההבדל בין תנועה רעיונית למפלגה פוליטית לא ממש ברור. מערכות הבחירות מתמקדות במישור המפלגתי, בשעה שהשינוי המרענן שחל כאן באחרונה קרה מחוץ למפלגתיות. לראשונה מתגבשת תנועה ליברלית-שמרנית עצמאית, מנותקת ממפלגות הימין המסורתיות. גוף עצמאי המבקש לשמש כמסננת בין הציבור הימני הרחב לפוליטיקאים הימנים,כראוי לחברה אזרחית בריאה.
אך לצערנו רבים בימין אינם ערים דיים להבדל בין מפלגה לתנועה רעיונית; לכך שנוסף לשיתוף-פעולה פורה ומפרה ביניהן, חשוב שישרור ביניהן מתח בריא שיבטא את הפער בין המצוי הפוליטי לרצוי-ראוי שיהיה, כנגזרת מהשקפת עולם.
ראוי שאינטלקטואלים ישראלים, הרואים עצמם כליברלים-שמרנים יימנעו מלשמש כ"מעודדות" צמודות של הפוליטיקאים ומפלגות הימין. נוסף לכך שקנאות למפלגות ולפוליטיקאים היא תכונה שלילית בדמוקרטיות, שצריכות להתבסס על אזרחות ביקורתית, שקולה ובלתי-תלויה, כאינטלקטואלים מצופה מהם לדבוק ביושרתם ובהשקפת העולם שבשמה הם פועלים.
בישראל יש הרבה עסקנים פוליטיים שמסייעים ללקוחותיהם להיבחר. מנגד, חסרים לנו אינטלקטואלים שיבטאו השקפת עולם ליברלית-שמרנית, להבדיל מ"סינגור" רה"מ בנימין נתניהו והליכוד.
רבים מדי בימין עסוקים ב"להכות בשמאלנים" במקום להתמקד בבניית חלופות שמרניות פוזיטיביות. שיטוט ברשתות החברתיות חושף שמובילי דעה בימין עוסקים בחשיפת צביעות השמאל. צביעות ראויה לגינוי, אך שיח רדוד כזה רק מלבה טינות ומעמיק פערים בחברה. איש לא שינה את טעמו הפוליטי בגלל ציוץ עולב בטוויטר או פוסט צדקני בפייסבוק. ונזכיר, שלעג ובוז לשמאל אינו תחליף למשנה פוליטית סדורה.
בדומה לארה"ב, לצערנו, השיח הציבורי השטחי-רדוד הרווח בישראל מבטא פופוליזם שנטמע בקרב רבים בימין. הפופוליסט סבור שהמזור למגרעות הדמוקרטיה הישראלית הוא עוד דמוקרטיה, מדבר בשם "העם", ומבקש לבטא את רצונו בבוטות תוך הסרת החסמים המוסדיים שעומדים בדרכו.
הוא נוטה להיות ארסי ועיקש, ולתקוף באגרסיביות את החורגים מהדעה המקובלת.
נדגיש, שניגוד הפופוליזם הוא לא השמאלנות, אלא האליטיזם, אליטיזם בוגר, קשוב ואחראי, שמשמש ככוח מרסן ומעדן את רחשי הציבור.
לצערנו, בישראל הולך ומשתרש הזיהוי של האליטיזם עם שמאלנות. זאת, לצד האדרת "העם" כשופע חוכמה וטעם טוב. אבל פופוליזם-ימני איננו ליברליזם-שמרני. למרות הפיתוי לרכוב על הגל הפופוליסטי, כשמרנים עלינו לעדן ולגבש לדרכי פעולה חיוביות את התלונות המוצדקות של הציבור.
השיח הפופוליסטי המגיע מימין הוא מסוכן, ומוזר. לאחרונה פשה כאן האימוץ של "פוליטיקת זהויות", שהיא מאפיין שמאלני מובהק. במובנים רבים, השיח הימני שעסוק מדי בחשיפת צביעות השמאל - הפך לשמאלני בעצמו. ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, היא רק וריאציה אחת של ההפרדה השמאלנית המחלקת את החברה למדכאים ולמדוכאים, עשירים ועניים, למקפחים ולמקופחים.
בשעה קריטית זו, שבה השמאל חבוט וחבול, בשל פשיטת רגל רעיונית, ניצב הימין בצומת דרכים. ביכולתו לרשת את דרך מפא"י ההיסטורית - של סוציאליזם כושל, שלטון ריכוזי וחלוקה מעמדית; ומנגד, ביכולתו להתחיל במפנה שמרני. דרך שעוברת במחויבות לעקרונות של חירות וסדר, ממשל מוגבל וכלכלה חופשית, מידות טובות ואחריות חברתית. דרך שדורשת יוזמה ועיבוד תוכניות עבודה והצעות ראויות לשינויים במגוון נושאים - החל משיטת הממשל, דרך מערכות הרווחה, החינוך, החקלאות ועוד.
מפנה כזה יוכל להתרחש בטווח הארוך אם נדע למסד את ההבחנה בין תנועה רעיונית עצמאית לבין השדה הפוליטי-מפלגתי, ורק אם התנועה תצליח להימנע מלדבוק בעסקנות מפלגתית שתוליך לקריסתה. במקרה שלנו יהיה זה מחדל של מוות בעריסה.
שגיא ברמק הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית. ייסד את תוכנית "אקסודוס" למחשבה מדינית שמרנית. עמית מחקר בקרן תקווה
אריאל ויטמן הוא עורך מדור הדעות ב"גלובס"
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
