השכר יוצא משליטה, החובות מרקיעים לשיא: האם המצב בכדורגל האירופי באמת מצוין?

הרבה מאוד ספקולציות רצו במהלך ינואר במסגרת חלון ההעברות האירופי. כשנשמע הגונג הסופי והזמן תם, התברר שכמות הכסף שהחליפה ידיים בחמש הליגות הגדולות באירופה (אנגליה, איטליה, גרמניה, ספרד, צרפת) על רכישה של שחקנים חדשים הייתה בסך הכל סבירה - 887 מיליון אירו (לפי נתוני transfermrkt.com). זה לא מתקרב לפעילות שנתיים קודם לכן, אז נחצה בחלון ההעברות של ינואר במעט רף של מיליארד אירו.

ואם בוחנים את המספרים האמיתיים של השוק הרי שהם לא מופרכים ולא מוגזמים: ההוצאה נטו על רכש בחלון הנוכחי, כלומר הוצאה בניכוי הסכום שנכנס ממכירת שחקנים, מסתכמת ב-295 מיליון אירו. במילים אחרות - מועדון כדורגל אירופי מהליגות הבכירות והעשירות, הוציא במהלך ינואר בממוצע 3 מיליון אירו עבור רכישה של שחקני כדורגל. ברמת המחזור הנוכחי של הקבוצות מדובר בהוצאה כמעט זניחה.

שוק ההעברות? הבעיה היא דווקא בשכר השחקנים

ההוצאה על רכישת שחקנים היא במובנים רבים המדד הטוב ביותר לבחון את קיומה של "שפיות" או "אי-שפיות" בכדורגל. העברות קיצון של שחקנים גורמות לחשוב שהשוק איבד שליטה (העברת ניימאר ב-222 מיליון אירו, קיליאן אמבפה ב-180 מיליון אירו, קוטיניו ב-145 מיליון אירו וכו'), אבל לאורך השנים האחרונות הנתונים מראים כי שוק ההעברות, פרוע ככל שנדמה, דווקא מצטמצם ביחס למחזור שמייצרות הקבוצות.

מה שיושב כאבן ריחיים על צווארן של הקבוצות הן לא ההעברות דווקא, אלא שכר השחקנים. הפחד לאבד שחקנים או הרצון למשוך שחקנים חדשים גורר העלאות שכר והוא זה שמקטין את מרווח הפעולה של הקבוצות בשוק ההעברות. השכר הוא בעייתי יותר מרכש שאותו ניתן "להרגיע" לתקופה קצרה - כי לרוב מדובר על התחייבויות חוזיות לכמה שנים קדימה.

מדוח הבנצ'מארק של אופ"א לשנת 2020 (מתייחס לנתוני הקבוצות בשנת 2018) עולה שההוצאות על שכר שחקנים ב-20 הליגות הגדולות באירופה זינקו ב-9.4% בתוך שנה - הזינוק הגדול ביותר מזה 11 שנה. זאת, כאשר בשנה האחרונה הצמיחה בהכנסות הקבוצות הסתכמה ב-4.9% בלבד.

שיעור השכר של הקבוצות באירופה עומד על 64% מהמחזור - נתון מטריד, שמחזיר את הכדורגל עשר שנים לאחור, לתקופה של טרום עידן הפייננשל פייר-פליי, אז הפיקוח המחמיר של אופ"א עוד לא היה קיים.

בבונדסליגה הגרמנית זינק השכר בתוך שנה ב-11%, בפרמיירליג האנגלית ב-13% ובליגה הספרדית ב-20%. ויש גם נקודות קיצון כמו טורקיה, שם זינק השכר ב-36% בתוך שנה.

בליגת העל הישראלית שיעור עליית השכר הוא מהנמוכים ביבשת - 4% בלבד. אבל המצב רחוק מלהיות טוב בהתחשב בכך שסעיף השכר של קבוצות ליגת העל הישראלית עומד על 78% מההכנסות, הנתון השני הכי גרוע מבין 20 הליגות הבכירות שנבדקו (רק בטורקיה המצב גרוע יותר).

ברמת הקבוצות אפשר לראות איזה קבוצות יצאו מעט מאיזון על מזבח התחרותיות. אם ניקח למשל את ברצלונה, סעיף השכר שלה לפי אופ"א עמד באותה שנה על 529 מיליון אירו - יותר מכל מועדון אחר בעולם. סעיף השכר של המועדון "אכל" 77% מההכנסות. בצד השני, סעיף הרכש נטו (רכישת משחקנים בניכוי מכירת שחקנים) בעונה פרועה מאוד שלה בתחום הזה "אכל" פחות מרבע מהמחזור.

אצל קבוצות "פרועות" אחרות, למשל ריאל מדריד, סעיף השכר עמד על 57% מהמחזור, בעוד שרכישת שחקנים לא היוו מרכיב הוצאה כלל מאחר שהמועדון בשורה התחתונה הרוויח על פעילות בשוק השחקנים.

עשור של רגולציה? החובות של המועדונים עדיין כאן

הנתון הנוסף שמעיב על הקבוצות מלבד השכר הוא החובות. לאורך השנים האחרונות הפעילה אופ"א מנגנון רגולציה חונק שנועד בין היתר להפחית את החובות של המועדונים ולהקטין את הסיכוי לקריסות ופשיטות רגל. במדינות מסוימות, למשל בספרד, נכנסו הליגות והקבוצות לתוכנית מוסדרת של החזר חובות מול רשויות המס.

אבל בשורה התחתונה שיעור החובות בכדורגל האירופי עדיין משמעותי. אופ"א מנסה אמנם בדוח השנתי שלה לדחוק את הפרק שהיא מקדישה לנושא החוב לעמודים האחרונים - הוא מופיע בסוף הפרק האחרון של דוח הבנצ'מרקינג, אבל מהתמונה הכללית אי אפשר לברוח: סך החובות של המועדונים מ-20 הליגות הבכירות ביבשת עומד על 8.5 מיליארד אירו - נתון המשקף 40% מהמחזור. מדובר בשיעור החוב הגבוה ביותר מזה עשור, ועלייה של 21% בהיקף החוב תוך עונה אחת.

חלק מהחוב אמנם משויך להשקעה של קבוצות בבניית אצטדיונים, שהם פרויקטים כבדים מבחינה פיננסית שמצריכים נטילת הלוואה, אבל בחלק גדול מהמקרים פשוט מדובר בחוב שמתגלגל משנה לשנה ובשל הרצון של הקבוצות להישאר תחרותיות הוא נותר לא מטופל. בחלק מהמקרים החוב אף גדל, בשל ריבית שוק נמוכה שמעודדת קבוצה לקחת הלוואות ולגייס אג"ח - לעתים דווקא לצורך פעילות שוטפת כמו רכישת שחקנים (לדוגמה: יובנטוס שיצאה לגיוס אג"ח בהיקף 150 מיליון אירו לצורך רכישת רונאלדו).

 קבוצת ברצלונה חוגגת / צילום: ג'ואן מונפורט, AP

בפרמיירליג העשירה מתנהלות הקבוצות תחת חוב כולל של 2.47 מיליארד אירו - הגדול ביותר מבין הליגות באירופה. החוב הזה משקף 45% מהמחזור השנתי של המועדונים. אבל הוא בעיקר משויך לשני מועדונים - מנצ'סטר יונייטד שמחזיקה בחוב של 568 מיליון אירו (הגדול ביותר בעולם הכדורגל) שמקורו ברכישה הממונפת של המועדון ב-2005; וטוטנהאם שמחזיקה בחוב של 483 מיליון אירו (השני הכי גבוה בעולם הכדורגל), שמקורו בפרויקט בניית האצטדיון הגרנדיוזי שלה.

חשיפת נתוני החובות מסמנת את המקומות שבהם הבועה של הכדורגל קרובה מאוד לפיצוץ: נכון ל-2018, בטורקיה עומד שיעור החוב הכולל של הקבוצות על 983 מיליון אירו, שמשקף נתון מסוכן של 131% מההכנסות. כלומר, בכושר ייצור ההכנסות של המועדונים הטורקים הסיכוי להתמודד עם חוב כזה הוא בעייתי מאוד. וזה קורה אחרי שכמעט כל המועדון הטורקים המשמעותיים כבר עשו מהלך גיוס משמעותי "חינמי", עם הכניסה שלהם לבורסה.

גם באיטליה המצב נראה רע ומסוכן. היקף החוב הכולל של קבוצות הסרייה A עומד על 1.8 מיליארד אירו והוא משקף 78% מהמחזור. ממוצע החוב לקבוצה עומד על 90 מיליון אירו לקבוצה. המצב הזה עוד יותר רע בהתחשב בכך שחלק מהקבוצות מצהירות כי הן עומדות בפני כניסה לפרויקט של בניית אצטדיון חדש, שרק יעמיד עוד חובות והתחייבויות על אלו הקיימות.

שתי ליגות שיכולות להרגיש טוב עם עצמן בכל הקשור להיקפי החוב הן הליגה הספרדית והבונדסליגה הגרמנית. בספרד עברו הקבוצות במהלך השנים האחרונות תהליך מוסדר של החזר חובות, בעיקר לרשויות המס, והדבר צמצם את החוב של קבוצות הליגה ל-680 מיליון אירו בלבד - שמשקף 22% בלבד מהמחזור.

בבונדסליגה הגרמנית ממשיכים להתנהל בשפיות הרגילה, שעולה למועדונים בהיעדר תארים ברמה האירופית אבל מסדרת להם בצד השני את ספרי החשבונות: סך החוב של קבוצות הליגה הגרמנית נכון ל-2018 הוא 212 מיליון אירו, ומשקף 7% בלבד מהמחזור.