דעה: רדיקל מימין ורדיקל משמאל: השתלטות עוינת ומטוטלת מטלטלת

המרוץ לנשיאות בארה"ב התחיל השבוע להניב תוצאות קונקרטיות. עד אמצע החודש הבא נדע לאן נושבת הרוח במפלגה הדמוקרטית - ואם לא נדע, זה יהיה סימן מבשר רעות לאלה המקווים לחלץ את הבית הלבן מידי דונלד טראמפ.

הסימנים הראשונים של הבחירות המקדימות רומזים שהמפלגה הדמוקרטית זזה שמאלה; שמאלה מאוד. זה כשלעצמו אינו מפתיע. מפלגות מרכז-שמאל נוטות להתרחק שמאלה כשהן באופוזיציה; ומפלגות מרכז-ימין נוטות להתרחק ימינה.

ראו-נא מה קרה למפלגת הלייבור הבריטית, אשר נפלה בחיקו של מרקסיסט, שהטובים בידידיו אינם יהודים; ראו-נא מה קרה למפלגה העממית בספרד, שכרתה ברית עם הימין הקיצוני מאז איבדה את השלטון, לפני שנתיים; וראו מה קרה למפלגה הרפובליקנית בארה"ב בימי נשיאותו של ברק אובמה.

זה לא קורה תמיד, אפשר להצביע על דוגמאות שבהן קרה ההיפך, אבל זו בהחלט תופעה מוכרת - וחוזרת.

אבל המפלגה הדמוקרטית מועמדת עכשיו לטרנספורמציה שלא הייתה דוגמתה בתולדותיה. הפנייה הפוטנציאלית שמאלה היא כה חדה עד שאפשר לדבר על השתלטות עוינת.

גם דונלד טראמפ ייצג השתלטות עוינת, אבל הוסיף להחזיק ברוב עמדות היסוד של המפלגה שעליה השתלט. ברני סנדרס, הסנאטור ממדינת ורמונט, נושא את עיניו לשינוי הרבה יותר דרמטי וסוחף. הוא רוצה להפוך את הדמוקרטים למפלגה סוציאליסטית.

השוליים הסהרוריים מאוד

הוא ומליצי היושר שלו אומנם משתדלים להמעיט מחשיבות התווית "סוציאליסט", שסנדרס עצמו עונד בגלוי מזמן שנכנס לחיים הפוליטיים, לפני ארבעים שנה. הוא טען בכל מיני הזדמנויות, שהוא בסך הכול רוצה לקחת את ארה"ב אל המקום שבו נמצאות הדמוקרטיות הסקנדינביות. הוא רוצה חלוקה הוגנת של ההכנסות והמשאבים באמצעות הכבדת נטל המסים על העשירים. הוא רוצה ביטוח רפואי ממלכתי מן המין הקיים בבריטניה ובקנדה.

אבל סנדרס אינו סוציאל-דמוקרט בנוסח שוודיה. הפרופיל הרעיוני שהוא הציג במרוצת השנים הוא זה של מרקסיסט קנאי. ב-1984 הוא תמך במועמד המפלגה הטרוצקיסטית לנשיאות, ונאם לטובתו. האיש קיבל פחות מ-25 אלף קולות.

טרוצקיסטית. האינטרנציונל הרביעי. זה לא שמאל. זה לא שמאל קיצוני. אלה הם השוליים הסהרוריים של השוליים הסהרוריים.

טרוצקיסטים חדלו לאיים על שלומה של הדמוקרטיה המערבית כמעט לפני מאה שנה, כאשר סטאלין גבר על טרוצקי במאבק על ירושת לנין. דוקטרינת "המהפכה המתמדת" של טרוצקי הוסרה מסדר היום. אבל תבניות מחשבה טרוצקיסטיות הגיחו פה ושם. בבריטניה בשנות ה-70 וה-80, טרוצקיסטים חדרו אל מפלגת הלייבור, וניסו להשתלט עליה מבפנים באמצעות כיבוש סניפים של המפלגה.

סנדרס יושב בקונגרס בוושינגטון זה 30 שנה. אבל הוא נמצא שם כ"עצמאי". הוא נרשם במפלגה הדמוקרטית רק ערב הבחירות של 2016, כאשר התמודד על מועמדות המפלגה לנשיאות. עצם המושג 'דמוקרט' עורר בו שאט-נפש. עכשיו הוא מנסה להשתלט על המפלגה, ממש כמו הטרוצקיסטים הבריטים במפלגת הלייבור, ולקחת אותה אל מקום שבו מפלגות מרכז אינן עומדות.

איך זה קרה?

הצלחתו היא מיוחדת במינה. היא ניכרת לא רק במספר הקולות שהוא קיבל באיווה, או בהתקרבותו אל המקום הראשון בסקרים הארציים, אלא גם במערכת ההתרמה מעוררת ההשתאות שלו. נתונים אחרונים מראים כי היו לו ב-2019 1.4 מיליון תורמים, הרבה יותר מלכל מועמד אחר. הם תרמו 96 מיליון דולר, ממוצע של 68 דולר לתורם, עם פוטנציאל ניכר להגדלה. רשימת התרומות בכל אחת מ-50 המדינות מראה, למרבה התדהמה, שסנדרס מוביל ב-46 מהן.

איך זה קרה? באמצע שנות ה-80, בימי נשיאותו של רונלד רייגן, הדמוקרטים הגיעו למסקנה שהם מוכרחים לפנות ימינה, אם הם רוצים לחזור לשלטון. ביל קלינטון גרר אותם לשם ב-1992 וב-1996. סנדרס לא היה יכול להיות יותר מקוריוז אילו ניסה את כוחו בימים ההם.

ראינו את יציאתו מן הקוריוזיות עוד ב-2016 כאשר התקרב לגבור על הילרי קלינטון במקדימות הדמוקרטיות. אבל מועמדות הדמוקרטים לנשיאות נמצאת עכשיו בהישג ידו בעיקר בזכות הרדיקליזציה של ימי טראמפ.

פעם אחר פעם בהיסטוריה הפוליטית של ארה"ב ראינו כיצד עודף תיאבונה של מפלגת שלטון מעורר תגובת נגד חריפה מצד האופוזיציה. זה קרה לקלינטון ב-1994 ולאובמה ב-2010 ו-2014, כאשר מפלגותיהם איבדו את השליטה המלאה או החלקית על הקונגרס. ב-2010, את תגובת הנגד הזו הובילה תנועה חדשה, "מסיבת התה". היא הניחה במידה רבה את היסודות לניצחון טראמפ ב-2016.

טראמפ, שנבחר אף כי הפסיד בהפרש של 3 מיליון קולות, ויתר על כל כללי הזהירות כאשר נכנס לנשיאות. הוא נהג כמו ניתן לו מנדט להפוך את הבית על ראשו. זה שימח את תומכיו, אבל זרע זרעי פורענות. הוא הבטיח בזה שתגובת הנגד תתחרה ברדיקליות שלו.

להרוס, לא לתקן

תנודות חדות של המטוטלת, שאינן מייצגות שינוי ערכים כללי, ובאות מכוח ניצחונות דחוקים בקלפי, פוצעות את המרקם החברתי והפוליטי. הפרדת הרשויות המהוללת של אמריקה מחייבת הסכמה רחבה כדי להניב התקדמות. אין חקיקה בלי הסכמה כזאת. הסכמה רחבה לא תיתכן בנסיבות מהפכניות. טראמפ הבטיח "לייבש את הביצה", וסנדרס מבטיח "מהפכה". כל אחד, בדרכו, רוצה להרוס את הסטטוס-קוו. דוק: להרוס, לא לתקן.

אני מתקשה לחשוב על תוצאה גרועה יותר של שנת הבחירות הזו מאשר תנודה חריפה של המטוטלת. היא תפגע בשלומם של אמריקה ושל ידידיה. לרוע המזל, תוצאה כזאת היא עכשיו אפשרית בהחלט, אם הברירה בנובמבר תהיה בין טראמפ לסנדרס, בין רדיקל פופוליסטי של הימין לרדיקל מרקסיסטי של השמאל.