דעה: "אם תבנה את זה, הם יבואו" - מי אמון על אמון הציבור?

מה זה אמון? ההגדרה המילונית המדויקת ביותר שמצאתי היא "ייפוי-כוח רוחני המוענק לישות כלשהי ונותן לה לגיטימציה לנהוג לפי ראות עיניה".

האם לאמון יש ערך כלכלי? ב- 2019, הפורום הכלכלי העולמי בדאבוס הגדיר "אמון" כמטבע האולטימטיבי וכ"מילת הבאזזז" החדשה. כמו כן, מחקרים הוכיחו קשר מובהק בין רמת האמון לבין גובה התוצר לנפש.

האם יש משבר אמון? "העולם סובל מהפרעה קשה של חוסר אמון", אמר בספטמבר 2018 מזכ"ל האו"ם אנטוניו גוטרס, וריצ'רד אדלמן, חוקר האמון המשמעותי בעולם, מצביע על בעיה קשה של אמון, עם קשר כרונולוגי ברור לעידן ה"פוסט אמת" וה"פייק ניוז".

האם יש משבר אמון בעיתונות? בעניין הזה אחסוך את המחקרים הסטטיסטיים שמוכיחים זאת ואטען שלדעתי, אם אנשים היו מאמינים לאמצעי התקשורת המסורתיים - הם לא היו מפסיקים לצרוך אותם, לטובת "עיתונות" מבוססת רשתות חברתיות, ובפרט כשהם כבר הבינו היטב מה זה "פייק ניוז" וכמה זה מסוכן.

מה מקורות משבר האמון בעיתונות? האם כדאי והאם אפשר לתקן?

עיתון הוא לא רק "אמצעי תקשורת" או "מדיה", אלא רצף של בחירות. בחירות ותיעדוף של נושאים ושל תמהיל, של כותרות, תמונות, כותרות משנה, גרפים, מילים ואולי הכי חשוב - של הקשרים. בעיניי, הציבור הפסיק לתת את "ייפוי-הכוח הרוחני שהוא העניק לישות ששמה עיתון לבצע את הבחירות האלה בשמו". ואני אטען גם, בניגוד למה שאמר ב-1977 יצחק בן אהרון, ש"העם" לא טיפש. העם פשוט לא אוהב לגלות שעבדו עליו.

לאחר שהחלטנו לבסס את המודל העסקי של "גלובס" המתחדש על שיקום האמון בעיתונות, ערכנו מיפוי פנימי של "חטאי העיתונות" (או בעברית מכובסת: "האתגרים") שהובילו לשחיקת האמון. בין החטאים שמיפינו נמצאים:

- תיק 2000 ותיק 4000 ותמליליהם, שהוכיחו שהמו"לים למעשה סוחרים בתודעה הציבורית כאילו הייתה רכושם הפרטי.

- 'עיתונות הכלום' שצמחה בארץ, המגבבת תוכן לא רלבנטי במקרה הטוב, ומיותר והרסני במקרה הרע, ממש כמו מזון עתיר שומן טראנס שיצא זה מכבר מחוץ לאופנה ולחוק בארה"ב. 'עיתונות הכלום' היא זו שאיפשרה לשלוח עשרות "פושים" לעומק התודעה שלנו, שמעדכנים ברמת הדקה על מסעה של נעמה יששכר הביתה תוך תיאור הקובות בסיר ודוד המים הדולק שממתינים לה.

- התוכן השיווקי הסמוי והסמוי למחצה שהגיע עד כדי מכירת שערי עיתונים יומיים למפלגה פוליטית. אירוע שקרה לפחות חמש פעמים בשלוש השנים.

כמו כן מנינו חטאים כמו היעדר בדיקת עובדות מספקת, היעדר גיוון מגזרי, היעדר שקיפות עצמית (תוך דרישת שקיפות מכל אחד אחר), היעדר כבוד למסוקרים שלנו, מיעוט התנצלויות ואי לקיחת אחריות על טעויות, הסתמכות מופרזת על יח"צ וקומוניקטים ללא עבודת שטח ותחקיר, כניעה לתרבות ה"קליקבייט", לכותרות סנסציוניות ומטעות ולתמונות משפילות ועוד ועוד.

אבל, החטא שהגדרנו כאם כל חטאת הוא אי שימת הלקוח, הקורא והמנוי, במרכז. זה לא רק אומר שהעיתונות "מכרה" את התודעה של הקוראים שלה לפירסום סמוי / לעסקאות הון-שלטון ואג'נדות אישיות, אלא שהיא גם לא השקיעה מאמץ מספק לוודא שהתוכן שלה בכלל מספיק רלוונטי ומועיל לקוראיה - ולכן, למה שאלה יטרחו בכלל לקרוא? שלא לדבר על לשלם?

אמון הציבור בתקשורת ישראל ירד ב-2016 לשפל של כל הזמנים כשעמד על 24% ומאז רושם עלייה מתונה. לדברי ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר, עמיתה בכירה במכון הישראלי לדמוקרטיה וממחברי הקוד האתי של "גלובס", התופעה הזו מתרחשת גם בארה"ב, בבריטניה ובמדינות נוספות. לדבריה, ייתכן שהרשתות החברתיות, שהיוו הזרז החזק ביותר לחשיפת האינטרסים התקשורתיים, מתחילות לאבד מקסמן: "היום רוב הציבור מבין שהמדיה החברתית אינן המסד החדש לשיח ציבורי שוויוני, אלא ברוקריות של פרסומות. כך, נוצרה כמיהה בציבור למבוגר אחראי".

אבל האמון בעיתונות לא נדרש "רק" לתפקיד "המבוגר האחראי", שנלחם על האמת, מגונן על התודעה הציבורית מפני פייק ניוז ומציף נושאים ותחקירים בעלי חשיבות לשיח. האמון בעיתונות הוא גם אבן דרך חיונית להשגת המטרה המשותפת לכולנו: פני מדינת ישראל. מדוח האמון של חוקר האמון אדלמן לשנת 2019, עולה כי חוסר האמון בעיתונות, מתדלק חוסר אמון בעסקים וחוסר אמון בפוליטיקאים, כך שהשבת האמון בעיתונות תועיל להמשך פיתוח הכלכלה הישראלית (שכאמור למעלה - כרוכה ברמת האמון בכלל) ובעיקר, תאפשר לעיתונות לחזור ולקיים את ייעודה המקורי כ"שומרת הסף של הדמוקרטיה".

כדי שכל אלה יקרו על העיתונות להוכיח באותות ובמופתים, שהיא ראויה לזכות מחדש במטבע היקר ביותר בעולם, אמון הציבור.

אנחנו ב"גלובס" מאמינים בציבור הישראלי. אנחנו מאמינים בלב שלם שאם נצליח לתת מענה לחטאי העיתונות ונצליח להחזיר את האמון בנו ואת הרלוונטיות שלנו, אז הציבור הישראלי ינהג כמו שאמרו בסרט "שדה החלומות": "if you build it, they will come".

הכותבת היא יו"רית "גלובס"