דעה - יציע המנותקים: התקשורת צריכה לעשות חשבון נפש

"מנותקים, נמאסתם", זו הייתה כותרת הטור הזועם שפרסמתי באתר "מעריב" בבוקר ה-9 בנובמבר 2016, כשהתעוררתי לשמע החדשות המסעירות על היבחרו של דונלד טראמפ לנשיא ארה"ב. כותרת המשנה שניסחתי הייתה חריפה עוד יותר: "אל תתרשמו מפסטיבל ההכאה על חטא של התקשורת, היא לא למדה דבר וגם לא תלמד דבר. להתראות ביום הכיפורים הבא". האמת שדי היססתי לפני ששיגרתי את כותרת המשנה הזו לאוויר. חששתי שמא היא נחרצת מדי, אמוציונלית מדי, פרועה וספקולטיבית מדי.

היום, כמעט ארבע שנים אחרי, אני יודע שלא הפרזתי במאום. אותם פרשנים שהסבירו לנו רגע לפני פתיחת הקלפיות באמריקה כי אין ולו סיכוי קלוש לכך שטראמפ ייבחר - לא מתמטית, לא סטטיסטית ולא אריתמטית - ממשיכים בשלהם וביתר שאת. הם הזהירו שוול סטריט תחזור ל-1929, שהעולם יידרדר לעימות גרעיני, שנתגעגע לאובמה כי הדונלד הוא בכלל אנטישמי. שום דבר מהתחזיות שלהם לא התממש. האם הם עשו חשבון נפש כלשהו? האם ביקשו סליחה מהציבור? האם הצניעו לכת? אתם מוזמנים להצטרף אליי ולגחך.

נהפוך הוא: הם ממשיכים לפרשן לפי משאלות לבם, ואפילו מוצגים על ידי חבריהם לברנז'ה כמי "שחזו את עליית טראמפ" - ואין פוצה פה ומצפצף. הפרשנים האלה, ששכחו מה זה להיות עיתונאים ומתנהגים כאוהדים ביציעי האולטרס - ואני מקפיד תמיד לעשות את האבחנה בינם לבין העיתונאים שרובם עושים עבודתם נאמנה - הפכו את העיתונות לפרודיה, את הפאנלים בטלוויזיה לפארסה ואת מהדורות החדשות לתוכניות סאטירה. ואחרי כל זה יש להם גם את עזות המצח לגלגל עיניים בתימהון לנוכח הסקרים שמצביעים על אובדן אמון הציבור בתקשורת.

אלא שמקרה טראמפ הוא כמובן רק סימפטום, רק עוד סימפטום אחד למחלה כרונית. לציבור אולי יש זיכרון קצר, אבל בניגוד למה שאומר שלום חנוך ב"מחכים למשיח" - הוא לא בהכרח מטומטם. חלקו זוכר עד כמה התקשורת דחפה את בוז'י הרצוג לתפקיד ראש הממשלה ב-2015, אך לאחר הבחירות הודתה בינה לבין עצמה שהוא רחוק מלהתאים לתפקיד (בעיקר בעקבות שידור סרטה של ענת גורן שהתלוותה אליו במהלך הקמפיין). כמובן שגם כאן לא היה שום חשבון נפש על ההתגייסות הבוטה והסיקור המוטה.

נתניהו לא נחשב למושחת לפני בחירות 2015 ולא היו נגדו תיקים, אך הארס נגדו היה בדיוק אותן עוצמות. האמתלה אז הייתה התנגדותו להסכם הגרעין עם איראן והעימות החזיתי מול הנשיא אובמה. היום אותם פרשנים, רובם ככולם (שבכל מקצוע אחר היו משלמים את המחיר על מחדליהם והולכים הביתה, אך משום מה נהנים מקביעות שכמוה אין אפילו בהסתדרות), מודים שהסכם הגרעין היה מלא חורים, מסכימים שאובמה היה נשיא כושל או לכל הפחות בעייתי בכל הנוגע למדיניותו במזרח התיכון, אך בחוסר תום לב משווע אך אופייני, נמנעים מלהציג את ההקשרים הדרושים, תוך כדי הנחה שלמחצית מהציבור זיכרון קצר והמחצית האחרת מטומטמת.

לצערי, אני עומד גם היום מאחורי כל מילה שכתבתי בנובמבר 2016: "יהיה מגוחך לומר גם הפעם שזהו יום הכיפורים, או פרל הרבור, או 11 בספטמבר של התקשורת. הסיבה פשוטה עד אימה: התקשורת כבר חוותה מחדלי יום כיפורים, פרל הרבורים ו-11 בספטמברים למכביר, אך למרבה הצער לא למדה מהם דבר ולא הפיקה מהם מאומה. ואל תתרשמו מההכאות ההמוניות על חטא שבהן אתם נשטפים ברגעים אלה ממש. הן שוות כקליפת השום ויישכחו מיד במוצאי יום הכיפורים. ניסיון העבר מלמד, למרבה הצער, שהממסד התקשורתי המנותק יישאר מנותק גם אחרי ניצחונו 'הבלתי נתפס' של דונלד טראמפ, ויחזור לסורו ולבועתו בצומת הבא. רק שעד אז הוא כבר לא יהיה רלוונטי עבור ציבורים עצומים נוספים שמאבדים את שאריות האמון שנותרו בו. אם עדיין נותרו בו. להתראות ביום הכיפורים הבא". 

הכותב הוא עורך עיתון "מעריב"