דעה: ויתור על שטחים עובר טוב יותר כשהוא מגיע מהימין

שבוע אחד לקח ל"שטח" הפלסטיני להתעורר ולהגיב למתווה השלום של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ. התעוררות שהורכבה מפיגוע הדריסה של 12 חיילי גולני, וניסיון לירי בשוטר בעיר העתיקה בירושלים, שהגיעו אחרי מטחי הירי שספגו יישובי עוטף עזה מהרצועה.

קשה להיזכר, אבל רק ביום שלישי שעבר קרנו רה"מ בנימין נתניהו וטראמפ מאושר כאשר הציג טראמפ בוושינגטון את המתווה לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני. המעמד נראה כמעט אוטופי עם נוכחות מרשימה-מפתיעה של שגרירים מעומאן, מבחריין ומהאמירויות, מדינות שאין לישראל יחסים פורמליים עמן.

בניגוד ל"הסכמי אוסלו" שבאופן צנוע יותר נקראו על-שם המקום שבו התנהלו השיחות החשאיות להסכמים, מתווה טראמפ, ובשמו הרשמי "תוכנית המאה", גילם בשמו את חשיבותו העצמית, עד כדי כך שהוא כמעט ייתר את הצורך לקרוא אותה כדי לגבש דעה. שהרי כ"עסקת המאה", למה להתעכב על פרטים שוליים שנוגדים את החוק הבינלאומי, כגון סיפוח חד-צדדי ושלילת אזרחות פוטנציאלית מאזרחים על בסיס דתם?

וכך, הבייס הימני של נתניהו רווה נחת מהצהרות הסיפוח, והאכזבה הייתה גדולה כשהתברר שהן רחוקות ממימוש.

גם אם יתברר שניתן להפוך את הסיפוח לחוקי (לפחות בישראל) ברוב כלשהו בממשלה, ואף אם בסופו של דבר לא תישלל אזרחות עקב התערבות בינלאומית, נזכיר שהממשלה הנוכחית היא ממשלת מעבר בפתח בחירות שלישיות, ושספק אם היא מוסמכת להוציא לפועל תוכנית מדינית ארוכת טווח ובעלת השלכות מדיניות מעמיקות כל-כך. עוד נציין, שמדובר במנהיגים ששניהם עומדים בפני בחירות הרות-גורל, ושאחד מהם נמצא עדיין בהליכים משפטיים.

אחד הדברים המעניינים שחשף מתווה טראמפ הוא בריתות חדשות במזרח-התיכון, שבמרכזן חזית סונית שחוברת לישראל. עומאן, בחריין והאמירויות הביעו תמיכה פומבית בתוכנית, ערב-הסעודית הסכימה לא מזמן שאזרחים ערבים-ישראלים יבקרו במכה; וקטאר ומצרים תמכו גם הן. שבוע מאוחר יותר נראה שנוסף לכך שהמתווה חשף בריתות, הוא גם הצליח לייצר שותפויות מפתיעות.

השבוע התבשרנו כי מחמוד עבאס ואיסמעיל הנייה דיברו בטלפון אחרי שתיקה ממושכת, על תיאום התנגדות משותפת, מה שפותח אפשרות לתיאום בחירות בעתיד. וכך, בניגוד לרגע האוטופי שראינו בוושינגטון, שמענו התנגדויות מהליגה הערבית לתוכנית, ואיראן אמרה שיש להשתמש בג'יהאד, ושהם יממנו ארגוני התנגדות.

והשבוע הוכיח שאחד הדברים המטרידים ביום שלישי לא היה מה נאמר או לא נאמר, אלא מי לא היה שם. הסכם שלום עושים בין צדדים יריבים, והסכם שלום יציב וארוך טווח משיגים דרך עבודה מאומצת שבה מתמודדים עם טראומות עבר, נרטיבים היסטוריים סותרים (למשל מלחמת העצמאות מול הנכבה), ויתורים נדרשים וציפיות סותרות בנוגע לדרך שבה יסתיים הסכסוך. אבל הפלסטינים, הצד השני, לא היו שם, וכבר כשנתיים הם אינם בקשר עם הממשל האמריקאי, מאז העברת השגרירות האמריקאית לירושלים. כלומר, החלק המורכב שדורש עבודה קשה עוד לפנינו, ולא ברור מי ינהל אותו ואיך ייווצר האמון הדרוש להצלחתו.

אבל, וזה אבל משמעותי, אולי אפשר למסגר את מתווה טראמפ באופן אופטימי יותר, למרות מה שקרה בסוף השבוע הזה. את השלום עם מצרים עשה רה"מ דאז מנחם בגין; ומעזה נסוג רה"מ דאז אריאל שרון, כששניהם עמדו בראש ממשלת הליכוד. נראה שלאור החיבוק של מרבית הימין למתווה, אין ברירה אלא להיזכר שוויתורים על שטחים עוברים יותר טוב כשהם נעשים על ידי ממשלת ימין.

ואם האירופים שתומכים ינהלו גם את הצעדים בוני האמון שיש לעשות כדי לעזור לצדדים לרדת מהעצים, ייתכן שבעוד כמה שנים יהיה לנו הסכם שלום. כך שייתכן כי בסופו של דבר המתווה של טראמפ יוכיח את עצמו כ"עסקת המאה". 

הכותבת היא מרצה במרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר, וחוקרת-אורחת במכון דייויס ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית