דעה: הדרך היחידה לשיקום אמון הציבור בתקשורת

שלושה סקרים שונים מצביעים על אותה מגמה ואותה "אנומליה" ברמת האמון בתקשורת: סקר של מכון מדגם עבור הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ממאי 2018, סקר מכון מדגם עבור המכון הישראלי לדמוקרטיה מיולי 2019 וסקר של מכון שילוב עבור "גלובס" מפברואר 2020. בכולם רמת האמון בתקשורת יחסית נמוכה ונעה בין 33% בסקר הרשות השנייה ל-57% בסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה.

בפילוח לפי כלי תקשורת עולה התמונה לפיה התקשורת הממסדית (עיתונות, רדיו וטלוויזיה) נהנית מרמת האמון הגבוהה ביותר, בעוד הרשתות החברתיות נהנות מרמת האמון הנמוכה ביותר. אולם הציבור מתעדכן בחדשות הרבה יותר באמצעות הרשתות החברתיות והאינטרנט. בכך למעשה נוצרת אנומליה, או במילותיה של ד"ר תהילה שוורץ-אלטשולר מהמכון הישראלי לדמוקרטיה: "מעולם בהיסטוריה של אמצעי התקשורת לא היה מצב שבו 40% מהציבור מצהירים שהם משתמשים במקור כלשהו כאמצעי עיקרי לצריכת חדשות - הרשתות החברתיות - אבל שיעורי האמון בו נמוכים כל כך (23%)".

את האנומליה הזו רצוי לקחת בעירבון מוגבל משלושה טעמים מרכזיים. ראשית, כאשר הציבור נוטה להתעדכן ברשתות ובאינטרנט יותר מאשר בתקשורת הממסדית, ולרוב יותר מפעם אחת ביום, הוא צפוי להיחשף ליותר פייק ניוז ברשתות ובאינטרנט. כלומר, אפשרי שהחשיפה לפייק ניוז ברשתות גבוהה יותר, כיוון שהחשיפה לרשתות גבוהה יותר.

שנית, קלות הדיווח ברשתות ובאינטרנט בבחינת "כל אחד יכול" גורמת לאנשים לפקפק יותר בדיווחים ברשת מאשר להטיל ספק בדיווחים בתקשורת הממסדית. בנוסף, העובדה שהתקשורת הממסדית נתונה לרגולציה גורמת לאמון רב יותר מצד הצרכנים.

שני הטעמים האחרונים אינם טוענים בהכרח שהתקשורת הממסדית יותר אמינה, אלא שיותר קל לה להיתפס כאמינה בציבור.

אחר העירבון המוגבל, אנסה לתת עוד זווית על "האנומליה" לפיה הציבור מתעדכן יותר באמצעות הרשתות החברתיות והאינטרנט ופחות בתקשורת הממסדית. ההסבר הראשון לאנומליה הזו הוא שהציבור לא בהכרח בוחר את ערוצי ההתעדכנות שלו בתקשורת מטעמי אמינות הדיווח, אלא יותר מטעמי נוחות ההתעדכנות. בתחום הזה הכף נוטה באופן ברור לטובת הרשתות החברתיות ואתרי החדשות השונים.

ומה בנוגע לאמינות הדיווח, מסקר המכון הישראלי לדמוקרטיה נראה שהציבור חושב שהוא יודע להבחין לבד האם מדובר בדיווחי אמת או לא לפי הסימוכין והמקורות לידיעה (48%), לפי מידת חשיפה לידע קודם (39%), לפי מספר המומחים שהתייחסו לידיעה ברצינות (28%), לפי מוניטין כלי התקשורת (27%), לפי מוניטין הכתב (19%), ורק 4% לפי מספר השיתופים והלייקים ברשתות החברתיות.

אולם בכך לא די כדי להסביר את העדפת הרשתות. לחלק ניכר מהצופים, הזדהות עם התוכן המוגש, מסגור הסיקור, הבעות הדעה במהלך הסיקור ועוד היבטים שאינם בהכרח בגדר דיווחי אמת מהווים משקל משמעותי בבחירת מקור ההתעדכנות החדשותי שלהם.

על-פי סקר הרשות השנייה, הנתון השני המשפיע על רמת האמון בכלי התקשורת הוא מגוון הדעות. 32% מהנשאלים מגדירים את רמת אמינות הדיווחים כגורם לאי-אמון בתקשורת, לעומת 24% התולים זאת בהטיה פוליטית, ו-14% בחד-צדדיות/חוסר בגיוון דעות. על-פי אותו סקר, רוב הציבור סבור כי יש הטיה תקשורתית: לשני הצדדים (37%), ימינה (7%) ושמאלה (33%). כמו כן, כ-70% סבורים כי אמצעי התקשורת מציגים את העובדות שמתאימות לקו שלהם. כלומר, לא מדובר ב"פייק ניוז" במובן הקשיח של המילה, אבל בהחלט בסיקור מוטה ובהטיה פוליטית בכלי התקשורת, כזו גורמת לחלק מהציבור להעדיף מקור אחר להתעדכן באמצעותו.

לצערי הרב, לא מצאתי סקר הבודק את שאלת הגיוון במדיות השונות, אולם השאלה המרכזית היא לאילו גופים קיים התמריץ וקיימת היכולת להיענות לדרישות הגיוון שמשתקפת בציבוריות הישראלית. התשובה לכך היא שהרשתות החברתיות והאינטרנט חשופים לכך יותר מכל. במדיות אלה, בניגוד לאחרות, אין רגולציה המונעת תחרות מצד אחד ומונעת גמישות בשיקוף דעת הקהל מאידך.

צריך סביבה תחרותית

הרציונל די פשוט: השוק החופשי מתווך את העדפותיו לגופי השידור. כשם שהשוק מתווך את העדפות הציבור ללחם: קמח מלא, קוסמין, שיפון או לחם רגיל לבעל המכולת השכונתית - כך הרייטינג, כלי המדידה לפרסום, משקף לגופי השידור את העדפות הצופים לגיוון. אלא שתחנות הרדיו הארציות אינן מאוד תלויות רייטינג, עיקר הכנסותיהן הן ממימון ממשלתי, ומעבר לכך הן חסינות דה-פקטו מתחרות על-ידי תחנות רדיו פרטיות.

ערוצי הטלוויזיה אומנם פרטיים, אך פועלים בתנאי רגולציה הרואה בהם למעשה מיקור חוץ של הממשלה יותר מאשר גופים פרטיים. בין היתר, הדבר בא לידי ביטוי בכך שערוצי הטלוויזיה מחויבים להקים חברת חדשות עצמאית מנותקת ככל האפשר מבעלי המניות. דירקטוריון החברה מונה חמישה חברים לפחות, כאשר 40% מהם ובכללם יו"ר הדירקטוריון ממונים על-ידי מועצת הרשות השנייה. כך יו"ר דירקטוריון חברת חדשות של ערוץ מסחרי הוא מינוי ממשלתי אשר תכליתו הנה למנוע ממנו להיות קשוב לרייטינג ולהלך הרוח הציבורי לדיווחי הערוץ.

הרגולציה על ערוצי הטלוויזיה ענפה, בעוד שלל תחומים מונעים כניסת שחקנים חדשים לתחום, ובכך למעשה השחקנים הקיימים פועלים בסביבה רגולטורית המונעת מהם לקבל פידבק משמעותי מהשטח ומונעת מהם להתאים את עצמם להלך הרוח הציבורי. לא פלא, אם כך, שהציבור הרחב תופס את התקשורת כמוטה פוליטית וממילא נפגע אמונו בה.

במרחבי הרשת, לעומת זאת, אין מניעה לגופי התקשורת להתאים את הגוון הפוליטי לאוכלוסיית היעד. יחד עם היעדר חסמי כניסה לתחום נוצרים אתרי אינטרנט ועמודים ברשתות החברתיות בעלי אג'נדה מובהקת הפונים לאוכלוסייה מסוימת. כך נוצרים אתרי מיינסטרים המעוניינים להגיע לקהל רחב וכדומה. טוב תעשה הממשלה אם תפעל להעלאת אמון הציבור התקשורת, כל שעליה לעשות הוא להעביר את השוק לסביבה תחרותית ולאפשר לגופי השידור לפעול על-פי מנגנוני השוק. את השאר הם יעשו לבד. 

הכותב הוא מנכ"ל ומייסד "האינטרס שלנו - הלובי שלך בכנסת"