דעה: למה אין לנו אמון במפלגות שמייצגות אותנו בכנסת?

לאחרונה פרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה את "מדד הדמוקרטיה הישראלית" לשנת 2019, שעולה ממנו שאמון הציבור במפלגות הוא הנמוך ביותר לעומת שאר המוסדות. רק 14% מהציבור היהודי ו-20% מהציבור הערבי נותן אמון במפלגות.

אולם "לזכות" המפלגות ייאמר שהן מעוררות אי-אמון בעקביות. מאז תחילת מדד הדמוקרטיה, ב-2003, המפלגות היו תמיד בתחתית סולם האמון של הבוחר הישראלי. אז איך ייתכן שהמפלגות, מהיחידות שנבחרות ישירות על-ידי הציבור, "זוכות" לאמון הנמוך ביותר מצידו? ואיך ייתכן שהכנסת, המורכבת מנציגי המפלגות, זוכה לאמון נמוך אמנם, אך כפול מזה של המפלגות? התשובה היא שהמפלגות כבר שנים אינן מתפקדות כארגון. הן לא קיימות כמוסד שמגשים את המטרות שלשמן נועד: הצמחת מנהיגות, גיבוש סדר יום רעיוני, זירה לשיח עם ציבורים רחבים, ומסגרת שבוחרת ומציגה מועמדים לבחירת הציבור. בפועל, הן הפכו ל"פלטפורמה" שמתמקדת בהסדרת התחרות על מיקומי המועמדים.

קשה להאמין, אך בעבר ישראל הייתה "מדינת מפלגות", כשהשיוך המפלגתי היה משמעותי ברוב הקשרי החיים: באיזו קופת חולים תהיה חבר, לאיזו תנועת נוער ילכו ילדיך, האם תהיה אוהד הפועל או מכבי, והאם חשבון הבנק שלך ינוהל בבנק הפועלים או לאומי. החיים במדינה התנהלו במידה רבה על-פי "מפתח מפלגתי". רבים היו חברי מפלגות, שהתבססו על סניפים מקומיים. 

בסוף שנות השמונים התעצמה שקיעת המפלגות. במקביל, הנהגת הפריימריז במפלגות הובילה לניסיון של חברי הכנסת להתבלט על חשבון המפלגה, ולהחלשה נוספת של מעמד המפלגות. מסמר נוסף בארון המפלגות, הוא הפרסונליזציה של הפוליטיקה, שצברה תאוצה בעשור האחרון, ומשמעותה עליית כוח המנהיג על חשבון המפלגה.

היווצרות מפלגות - ללא שורשים, סניפים, חברים ומוסדות - עם שורת כוכבים שבוחר מנהיג המפלגה, שינתה עוד יותר את דמות המוסד הקרוי מפלגה. במציאות כזאת, אין משמעות למפלגה כארגון, שעם הזמן הנאמנות וההשקעה בו משתלמות. מוסד שיש בו אפשרויות קידום, ועם המשכיות. הסיכוי "לצמוח מלמטה" במפלגה כמעט לא קיים כשהרשימה מוכתבת מלמעלה, והמועמדים מבליחים למציאות מפלגתית על בסיס שיקולי מוכרות ציבורית.

מניסיוני, התחלופה הגבוהה והחיים המתקצרים של מפלגות רבות, מדלדלים גם הם את אמון הציבור. כיהנתי בעבר כמנכ"ל וכח"כ מטעם מפלגת קדימה, מפלגת שלטון, שנולדה ממפץ פוליטי, והתפוגגה אחר-כך בקול ענות חלושה.

גם למפלגות המוקמות סביב מועמד אחד או רעיון אחד, כמו "כולנו" של משה כחלון, אין קיום עצמאי ממושך, והן נידונות להיעלם או להתמוסס במפלגות אחרות. לאורך השנים ראינו שדווקא מפלגות מגזריות, שלהן בוחרים המבוססים על זהות כמו החרדים, שומרות על כוחן, וכפי שעולה מנתוני מדד הדמוקרטיה, בוחריהן מרגישים שהן מייצגות את עמדותיהם: 74% מהחרדים השיבו שיש מפלגה המייצגת את עמדותיהם, לעומת 59% בציבור היהודי.

ומנגד, במפלגות ותיקות יותר, נותר שלד מוסדי אך ללא נשמה מפלגתית. אמנם במפלגות כמו הליכוד והעבודה קיימים מוסדות ותהליכים שמבטיחים לכאורה קיום דמוקרטיה פנימית, אבל בכל אחת, מסיבות שונות, המפלגה קיימת למראית עין, וגם הדמוקרטיות והוגנות התהליכים הפנימיים, דוגמת הפריימריז, מוטלות בספק. המוסדות במפלגות אלה עוסקים בעיקר בהסדרת התחרות הפנימית על המיקום ברשימה, ולא בעניינים מהותיים.

ולמרות זאת, עדיין לא הקיץ הקץ על מפלגות. מבחינה חוקית, הן עדיין בסיס בניין המשטר הפרלמנטרי. הציבור בוחר במפלגות, ולא ישירות במועמדים, כדי שהן ינהלו את ענייני המדינה. למפלגות, שמקבצות אינטרסים שונים, שמתעלות את הקונפליקטים לזירה הפוליטית, יש תפקיד קריטי בחברה משוסעת לעומק כמו החברה הישראלית. עומד בפנינו אתגר קריטי - להתאים את מבנה המוסד המפלגתי לעידן החדש, כך שאמון הציבור ישוקם והמפלגות יחזרו למלא את תפקידן הדמוקרטי. 

הכותב הוא נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה