דעה: השידור הציבורי נגד הציבור

עיתון "גלובס" הקדיש גיליון שלם לעיסוק באחת הבעיות הבוערות בדמוקרטיה הישראלית: אמון הציבור הנמוך בתקשורת הישראלית. לפי סקר "גלובס", רמת האמון של 43% מהישראלים בתקשורת ירדה בתקופה האחרונה, אל מול 8% בלבד שרמת האמון שלהם בתקשורת עלתה. זהו נתון מטריד מאוד בתקופה צפופת בחירות כשלנו.

למרות מניפת הדעות הרחבה שהוצגה בעמודים הראשונים של המוסף המיוחד, העיקר חסר מן הספר: הנזק שגורם השידור הציבורי לאמון בתקשורת - וכתוצאה מכך לתפקוד של הדמוקרטיה הישראלית.

לתקשורת יש תפקיד קריטי במנגנון הדמוקרטי: עליה לתווך בין הציבור לבין נבחרי הציבור בתקופה שבין הבחירות. כאשר חבר כנסת פותח את הבוקר ושואל את עצמו "מה אני צריך לעשות היום", הוא מנסה לפענח מהן השאלות שמעסיקות את בוחריו, ומהן התשובות שעליו לענות להן. הדרך הכי פשוטה לעשות זאת היא לקרוא עיתון - או אשכרה להתראיין לרדיו ולשמוע עיתונאי שואל שאלות.

אבל כדי שהמנגנון הזה יעבוד, אנחנו צריכים להבטיח שהשאלות ששואלים העיתונאים יהיו השאלות, שבאמת מעסיקות את הציבור. אם התקשורת מציפה נושאים שהציבור לא מתעניין בהם, נוצר חוצץ בין נבחרי הציבור לבין הציבור, השלטון מאבד את יכולתו לעשות את רצון הציבור וחדל לתפקד כדמוקרטיה.

בעולם יש שתי שיטות להבטיח שמוצר או שירות שניתנים להמונים יתאימו להמונים. האחת היא בחירות: אנשים נבחרים לכהן בתפקיד ציבורי, ואם הם עושים עבודה טובה, הם ייבחרו לכהונה נוספת. הדרך השנייה היא השוק: אנשים מוציאים מוצר מסחרי לשוק, ואם אנשים קונים אותו - היצרן מצליח כלכלית ומקבל איתות על כך שהוא הלך בדרך הנכונה.

מוצר שיוצא להמונים בלי שפועל בו אחד המנגנונים האלה - בחירות או שוק - איננו מוצר או שירות ציבורי. האנשים שיוצרים אותו אינם רגישים למה שהציבור רוצה, משום שאם יחטיאו את כוונות הציבור, הם לא ישלמו על כך כל מחיר. פוליטיקאי שכשל יפסיד בבחירות; חברה שייצרה מוצר גרוע תפשוט את הרגל - אבל עיתונאי בשידור הציבורי שלא ביטא את רצונו של הציבור ימשיך ליהנות מקביעות ומשכורת יציבה.

זהו בדיוק המצב בשידור הציבורי, אילנה דיין ממשיכה ליהנות ממעמד בכיר בממסד התקשורתי למרות כתם אפל שמעיב עליה. תביעת הדיבה המפורסמת שהגיש נגדה סרן ר' הסתיימה אומנם בקביעה שנויה במחלוקת בעיני רבים, שהיא אינה נושאת באחריות לפרסום לשון הרע, אבל מה שנשכח לה הוא אמירה חריפה במיוחד שנכללה בפסק הדין הראשון של בית המשפט העליון בפרשה.

השופט ריבלין העיר לגבי דיין על כך שערכה את הכתבה באופן שמציג צילומים ממסיבה, שנערכה במוצב לפני הירי, כאילו היא נערכה בסמוך לאירוע הירי. הצגת המסיבה והתמונות של חיילים חוגגים, שצולמו בזמן אחר ובמקום אחר, אף כי היו מצויים על אותה קלטת שכללה גם תמונות רלוונטיות אינה מעידה על בחירה עיתונאית זהירה במיוחד. יש בה משום חוסר טעם משווע אף שהמצג הנראה בהן הוא אמת . יש לנו, אם כן, עיתונאית ששופט בית המשפט העליון קבע שהיא נהגה בחוסר זהירות במידע שהיא הגישה לצופיה.

במקום שהקהילה העיתונאית תוקיע את העמיתה הכושלת הזו, כך לטעמי בעקבות תחקיר סרן ר', ותדיר את רגליה מהמקצוע - דיין ממשיכה ליהנות ממעמד יוקרתי. התנהלות שכזו אפשרית רק במערכת שאינה רגישה לעמדה הציבורית ביחס אליה.

כשהדס שטייף חויבה אשתקד לפצות את נתן זהבי על לשון הרע שפרסמה נגדו, היא נהנתה מהגנה משפטית על חשבון הציבור, והציבור אף ישלם את הפיצויים לזהבי.

בשידור הציבורי אין מחיר לתקלות עיתונאיות.

וכל זה לא בטעות: מי שבוחן את היררכיית בעלי התפקידים בתאגיד השידור הציבורי, מגלה שקיימת חציצה מוחלטת בין עובדי התאגיד לבין הציבור שמממן אותם: תקציב התאגיד מובטח על-ידי משלם המסים, ולנבחרי ציבור אין כל חלק בפעילות התאגיד. חציצה בין גוף תקשורת לבין השלטון היא כמובן מבורכת, אבל למה לא לתת לציבור הזדמנות לומר את דברו בדרכים אחרות, נגיד רייטינג?

התשובה של מצדדי השידור הציבורי היא שיש צורך להגן על האתוס העיתונאי מפני אינטרסים של בעלי הון. אבל השוק מתקן לבד את העיוותים האלה. אם מערכת עיתונאית פלונית תפרסם תחקיר שקרי מטעם נותן חסות כלשהו, המערכת העיתונאית המתחרה תחשוף זאת. אבל כדי שזה יקרה, צריך שהתקשורת כולה תפעל באווירה של תחרות.

האווירה הזו לא קיימת. מחליפה אותה סולידריות: ב-2012, כשערוץ 10 נקלע לקשיים ועמד על סף סגירה, הצטרפו עובדי חברת החדשות של ערוץ 2 להפגנות נגד החשכת הערוץ. קצת מוזר שעובדים של חברה מסחרית יפגינו בעד עובדי חברה מתחרה. זה הופך מוזר אף יותר אל מול השתיקה של אותם עיתונאים כש"מעריב" היה בסכנה ב-2014, וערוץ 20 ב-2017.

הציבור מאבד את אמונו בתקשורת כי התקשורת, ככלל, היא גרועה. היא גרועה כי אין בה תחרות. אין בה תחרות בגלל השידור הציבורי: כלי תקשורת מסחריים בכל סוגי המדיה - טלוויזיה, רדיו, עיתונות ואינטרנט - מתחרים עם השידור הציבורי על כספי מפרסמים. אבל השידור הציבורי הוא הפסדי בהגדרה, ואי-אפשר להתחרות בגוף הפסדי ולשמור על רווחיות. כלי התקשורת המסחריים מתחרים בשידור הציבורי גם בשוק התוכן - אבל המקסימום שהם יכולים לשלם לטאלנטים הוא המינימום שישאיר אותם רווחיים. לתאגיד אין את הבעיה הזו.

כשאי-אפשר לעשות כסף מתקשורת, אנשים משתמשים בכלי תקשורת כדי לקדם מטרות אחרות, סמויות. דוגמה רעה במיוחד לכך נחשפה במסגרת תיק 4000, ממנו עולה חשד כי שאול אלוביץ' רכש לכאורה את אתר וואלה ככל הנראה רק כדי להפעיל באמצעותו לחץ כדי להשיג הטבות רגולטוריות בביזנס האמיתי שלו - קבוצת בזק. וכשבעליהם של כלי תקשורת פרטיים מתייחסים אליהם מראש כאל הפסדיים, התוצאה היא שגם מי שעובד בכלי התקשורת האלה לא רגיש להעדפות של הציבור - כפי שבא לידי ביטוי ברייטינג ובמפרסמים. במקום זה הם קשובים למה שאומר הבעלים, והיכן שלבעלים לא אכפת - תיבת התהודה של הגילדה העיתונאית נותנת את הטון.

לציבור הישראלי יש אמון בנעליים שהוא נועל ובמזון שהוא אוכל ובשאר הדברים שהשוק החופשי מספק לו ללא הפרעה בדמות התערבות ממשלתית. מי שרוצה להחזיר את האמון לתקשורת, חייב לתמוך בהוצאת הממשלה ממנה - ובביטול השידור הציבורי. 

הכותב הוא מגיש ברדיו גלי ישראל וברדיו דרום ויו"ר האגודה לזכות הציבור לדעת