כאשר בנימין נתניהו פסע בתחילת החודש אל מעון השרד של נשיא אוגנדה באנטבה, כדי לפגוש את המנהיג הצבאי של סודאן, נראה שהוא היה זקוק לפחות תזכורות מרובנו על האירוניה ההיסטורית של המעמד: אנטבה, נתניהו, נשיא אוגנדה, ידידים הממתיקים סוד. אבל אני מציע להלן אירוניה מוקדמת יותר מזו שכנראה עלתה על דעת ראש הממשלה.
הבה ניזכר לא באנטבה של יולי 1976, שחרור מטוס סבנה ומות-הגיבורים של יונתן נתניהו, אלא באנטבה (או קמפלה) של ינואר 1971: הנספח הצבאי של ישראל באוגנדה, ברוך (בורקה) בר לב, נפגש עם רעו ושותפו, גנרל אידי אמין דאדא, רמטכ"ל צבא אוגנדה. בו ביום, אמין מחולל הפיכה צבאית נגד הנשיא האזרחי, ד"ר מילטון אובוטה, ומכריז על עצמו "נשיא הרפובליקה השנייה של אוגנדה".
ברוך בר לב נספח צהל האחרון באוגנדה בחגיגת חילוץ החטופים באנטבה/ צילום: משה מילנר לע"מ
ישראלים כמובן התרגלו להניח במרוצת השנים, שאמין היה צורר ובוגד. ואף אומנם הוא היה. אבל לא ב-1971 ולא בעשר השנים שקדמו לה. הוא היה שותף קרוב של ישראל; הוא היה המאפשר של פעולה נועזת ורבת דמיון: סיוע צבאי של ישראל למורדים השחורים בדרום סודאן. אוגנדה הייתה קרש הקפיצה. אמין עצמו בא ממשפחה דרום סודאנית, והעניין שלו בחימוש המורדים ובאימונם היה אישי, סנטימנטלי, חמולתי ושבטי.
המורדים רצו לפרק את סודאן, שהייתה יציר-כפיו של הקולוניאליזם הבריטי. כמו הרוב הגדול של ארצות אפריקה, גבולותיה היו מלאכותיים, והיא כרכה יחד עמים, דתות ולשונות שלא היה ביניהם ולא כלום.
עצמאות לדרום סודאן הייתה אפוא עניין של צדק טבעי. אבל חוץ מן הצדק, היו גם גיאוגרפיה ופוליטיקה. מרד בדרום סודאן נגד השליטה הערבית עמד לסבך את צבא סודאן, ולמנוע אותה מלשלוח כוחות לעימות ערבי עם ישראל. בישראל היו עדיין אנשים צעירים יחסית, שזכרו מה עוללו חיילים סודאנים בחזית הדרום בזמן מלחמת העצמאות. וכמובן היה סיכוי לא מבוטל שהתמוטטות סודאן תסבך את מצרים במלחמה מעבר לגבולותיה. ישראל חבה לפחות חלק מניצחונה במלחמת ששת הימים להסתבכותו רבת הימים של צבא מצרים בתימן.
הצילינדר נפרד מן הדגמ"ח
נשיא אוגנדה מילטון אובוטה היה בדרך כלל ידיד ישראל. הוא ביקר בארץ עוד ב-1962, כאשר היה ראש הממשלה במשטר פרלמנטרי. אמין, עדיין לא רמטכ"ל, היה שלישו. ב-1966, אובוטה אירח את ראש הממשלה לוי אשכול. זה היה תור הזהב של יחסי ישראל עם אפריקה המשתחררת. אשת ראש הממשלה, מרים אשכול, רקדה עם אמין, כפי שאנחנו יודעים מצילום של לשכת העיתונות הממשלתית.
היקף הנוכחות הצבאית של ישראל באוגנדה הדהים את שר החוץ דאז אבא אבן, כאשר הגיע לביקור ב-1970, אם אינני טועה. "המושבה הישראלית" באה לקבל את פניו, והוא סיפר לימים כי היו שם מאות ישראלים. "מה הם עושים כאן?", שאל (שמעתי את הסיפור הזה מפיו, בלונדון, ב־1980). אבל בימים ההם כבר התפתחה החלוקה במדיניות החוץ של ישראל בין הצילינדר לדגמ"ח. היחסים הצבאיים היו עניינו של משרד הביטחון.
אובוטה התחיל לשנות את טעמו בסוף שנות ה-60. מעט-מעט ישראל התחילה להתקפל מאפריקה. התייצבות לצד "האחיות הערביות" הייתה כורח פוליטי בשביל כל מדינאי אפריקאי אשר שחר השפעה על סביבותיו. אובוטה התעניין במצרים של עבד א-נאצר, וגמר אומר לשים קץ למבצע דרום סודאן של ישראל ושל גנרל אמין.
לימים, אובוטה קשר את נפילתו במישרים בהחלטתו להפסיק את הסיוע הישראלי למורדים. אבל ברור למדי שלאמין הייתה עוד סיבה להפיל את הנשיא. הוא חשש מפני כוונות אובוטה כלפיו וכלפי בני משפחתו. הוא הקדים תרופה למכה. יש סיבות טובות ומתועדות להניח, שבורקה בר לב היה בסוד העניינים.
(כתבתי בהרחבה על הפרשה הזו, והקוראים מוזמנים לעיין ברשימה ובאוסף קישוריה, http://yoavkarny.com/2141/)
מלחמת סודאן הגיעה אל קיצה זמן קצר לאחר ההפיכה של אמין. כפי שהתברר אחר כך, הקץ היה זמני. אבל ב-1972 אמין פתח בפלירט עם לוב של קדאפי. התנאי הלובי לסיוע ולמימון היה ניתוק היחסים עם ישראל. אמין אומנם ניתק, והעניק את בית השגרירות הישראלית בקמפלה לאש"ף. ב-1976 יתקשר אמין עם ידידו משכבר הימים בורקה בר לב להתלונן על מה שעוללו לו לוחמי הקומנדו הישראליים כפויי הטובה. צילום בארכיון דן הדני, בספרייה הלאומית, מראה את בר לב יושב בחלוק רחצה על כורסתו, נעלי בית, כלב לרגליו, מאזין לאמין בהבעה שקשה לפענח. האם הוא משועשע? האם הוא מזועזע? האם הוא מהרהר בנפלאות ההיסטוריה? (אגב, הערך האנציקלופדי של בר לב ראוי לקריאה, ראו ויקיפדיה. הרבה יותר מדי קצר בשביל חיים כה מרתקים).
דרום סודאן במגן דוד
סודאן התפרקה לבסוף, ב-2010. הדרום פרש במשאל עם מסודר, וקיבל מיד הכרה בינלאומית. אפילו ממשלת חרטום הכירה בו, אף כי היא איבדה כמעט את כל בארות הנפט שלה. ישראל כוננה מיד יחסים דיפלומטיים. עיתון בקטאר פרסם אז קריקטורה שהראתה את גופו הארוך של נשיא דרום סודאן מקובע בתוך מגן דוד ענקי. (למרבה העצב ולגודל הטרגדיה, דרום סודאן קרסה אל מלחמת אזרחים רצחנית, שמספר מתיה מוערך ב-400 אלף. היא הגיעה אל סיומה, לפחות לפי שעה.)
במרוצת 30 שנה של משטר צבאי, סודאן הייתה מן הארצות המוחרמות ביותר עלי אדמות. הוטלו עליה סנקציות בגין עזרה לטרור (אוסמה בן לאדן היה פעם אורח תדיר בחרטום) ובגין פגיעה בזכויות אדם. רודן סודאן מאז 1989, גנרל עומר אל בשיר, היה כנראה ראש המדינה היחיד בעולם שצו מעצר של האינטרפול היה תלוי ועומד נגדו בגין פשעים נגד האנושות. הוא היה מוקצה מחמת מיאוס בוושינגטון, המחזיקה מפתח למערכת הפיננסית הבינלאומית. בלי המפתח הזה קשה לעשות את הדברים הבסיסיים ביותר, כמו לקבל אשראי.
ב-2019 התחוללה מהפכה עממית בסודאן, שלא בדיוק ניצחה, אבל הכריחה את הצבא להיפטר תחילה מאל-בשיר, ואחר כך לכונן קואליציה עם האופוזיציה האזרחית. הגנרלים לא היו מוכנים לוותר על השלטון. לצד ממשלה אזרחית, גנרל הוא המנהל את הגוף המבצע העליון. שמו עבדל פתאח בורהאן, והוא היה מאנשי המשטר הישן, המודח, שריחו הובאש בעיני סודאנים ולא-סודאנים.
אינטרס עצמי נאור
נשיא אוגנדה, יוארי מוסווני (Yoweri Museveni), הוא מזקני האוטוקרטים של אפריקה. הוא עלה לשלטון בהתקוממות מזוינת ב-1986, בהבטחה לכונן דמוקרטיה. מאז, הוא סירב לפנות את מושבו. הוא שינה את החוקה על-פי טעמו, הוא העניק טובות הנאה וכוח פוליטי לבני משפחתו, ובהדרגה הוא שאב את החמצן מן הזירה הפוליטית, כדי לסכל ניסיונות של האופוזיציה להחליפו. מוסווני הוא זה שאירח את הפגישה ההיסטורית בין ראש ממשלת ישראל לגנרל הסודאני אל-בורהאן.
האם חברתם של מוסווני ואל-בורהאן עוררה אי-נוחות כלשהי אצל מר נתניהו? אין לי כל מושג. אני גם אינני טוען שהיה עליו להימנע מלפגוש אותם. לישראל יש אינטרסים לגיטימיים חשובים במזרח אפריקה. היא סמוכה יחסית, מתרחשת בה פעילות מדאיגה של ג'יהאדיסטים מבית דאעש, ואיראן בוחשת זה שנים. אבל דיפלומטיה רציונלית מוכרחה לקדם אינטרס עצמי נאור, לא אינטרס עצמי המוגדר באופן שטחי וקצר טווח על סמך יתרונות שאינם בני-קיום.
יש תוקף לא קנטרני לשאלה מדוע גנרל אל-בורהאן היה מוכן לפלירט פומבי עם ישראל. סוף סוף, בסודאן יש תנועה אסלאמית אותנטית רבת שנים. אסלאמיסטים היו הכוח שמאחורי הקלעים תחת שני נשיאים, ג'עפר א-נומיירי לפני נפילתו, ב-1985, ואל בשיר, בין 1989 ל-2019.
התרועעות עם מר נתניהו, בסמיכות זמנים לפרסום "עסקת המאה" של הנשיא טראמפ, עלולה להעניק השראה לאסלאמיסטים סודאנים, ולערער את יציבות הקואליציה הרופפת המנהלת את סודאן. רבים מן האסלאמיסטים ומאוהדיהם הם שותפים במערך האזרחי שהביא את הדיקטטורה אל קיצה. אחדים כבר מחו. דובר פלסטיני בכיר, סאיב עריקאת, הכריז שהפגישה באנטבה הייתה "תקיעת סכין בגב האומה הפלסטינית".
יש בוודאי מרכיבים דיסקרטיים לפגישה באנטבה, אבל ברור למדי שהיא כללה פרס מיידי לגנרל הסודאני. 24 שעות לפני שנערכה, אל בורהאן קיבל הזמנה רשמית לבקר בבית הלבן.
הכיסופים אל הבית הלבן
במשך 30 שנה לא דרכה כף רגלו של ראש מדינה סודאני בוושינגטון. אנחנו יודעים מה מעוללים הכיסופים אל הכורסה ההיא בלשכה הסגלגלה, על רקע האח, בשיחה אינטימית עם נשיא ארה"ב. מנהיגים זרים היו מוכנים לשחות את מלוא רוחבו של האוקיינוס האטלנטי, או השקט, כדי להגיע לשם רק לכמה דקות. הזדמנות-צילום במקום הפוליטי החשוב ביותר בעולם היא מאורע מכונן.
ליבם של רוב הישראלים אולי גס במאורע הזה, שנעשה עניין של שגרה בחיי מנהיגיהם. אבל מוטב שיזכרו כי ביקורים כאלה נהגו להיות נדירים. שבע שנים חיכה בן גוריון להזמנת הנשיא אייזנהאור. קנדי קיבל אותו במלון וולדורף אסטוריה בניו יורק. לוי אשכול הכריז ב-1964 כי עצם בואו לבית הלבן "מסמל את השינוי מידי ההשגחה העליונה שהתרחש בחיי עמי", לא פחות.
החשיבות של ביקור כזה פשוט לא תסולא בפז ברוב המכריע של ארצות העולם. קשה לחשוב על עונש אישי חמור יותר מנידוי נשיאותי של פוליטיקאי. הלהיטות להגיע אל הבית הלבן סיבכה באחרונה את הנשיא החדש של אוקראינה בכמעט-עסקה לחקור יריב פוליטי של דונלד טראמפ (ועלתה כמובן לטראמפ במשפטו במליאת הסנאט). אגב, נשיא אוקראינה עדיין לא הוזמן ללשכה הסגלגלה.
האם נתניהו הסדיר את מסעו של הגנרל הסודאני לוושינגטון? אני חושב שהתשובה כמעט מובנת מאליה. הקשר הנסיבתי הוא כה חד משמעי עד שכמעט אין מקום לפקפק בו.
יתר על כן, זה בדיוק מה שישראל עשתה במשך שנים. הרבה לפני שהיא התחילה להנפיק תעודות יושר פוליטיות לאורחי הנשיא, היא התחילה לשווק את נכסיה הפוליטיים באמריקה.
דניאל איש חמודות
יום אחד לאחר הפסגה המשולשת באנטבה, וכמובן בלי קשר אליה, מת דניאל אראפ מוי, שהיה רודנה הברוטלי של קניה במשך 24 שנה. הוא היה עריץ שבטי נבער מדעת, שתקע בבוץ עמוק את אחת הארצות המשכילות והמבטיחות ביותר באפריקה. עקבותיו טבועים בה עד עצם היום הזה.
אני נזכר בביקור של אראפ מוי בוושינגטון, בדיוק לפני 30 שנה, פברואר 1990. הוא הוזמן לנאום באוזני נציגים בכירים של הארגונים היהודיים בארה"ב. נדמה לי שאת החסות העניקה ועידת הנשיאים, ומנכ"לה רב האנפין (כיום סגן יו"ר) מלקולם הונליין היה הרוח החיה.
קניה ניתקה את הקשרים הדיפלומטיים עם ישראל ב-1973, אבל קשרים לא פורמליים הוסיפו להתקיים, כמובן בענייני ביטחון לצד יחסי מסחר. ב-1988 חודשו הקשרים, אחת הסנוניות הראשונות באביב הישראלי באפריקה.
הפגישה היהודית עם מוי הייתה אחת התשורות. ואף כי עריץ ברוטלי ומרושע עמד לפניהם, הפעילים היהודים, מהם רמי דרג, היו להוטים להניח את דעתו. אני זוכר שמנכ"ל איפא"ק, טום דאיין, קם ממקומו ושאל את מוי במפורש, "מה בדיוק אנחנו יכולים לעשות למענך באמריקה?". את נוסח השאלה אני מצטט מזיכרוני, אבל השאלה אומנם נשאלה, בבהירות רבה. דאיין היה איש ליברלי מובהק, אבל הוא היה פרגמטי עד כאב. זה בדיוק מה שאנשי מוי רצו לשמוע.
היה רגע אחד, לאחר הנאום והשאלות-והתשובות, שבו העיתונאים הורשו להתגודד סביב אראפ מוי. שאלתי אותו בנימוס מופלג, באמת, מדוע הוא זקוק לרודנות חד-מפלגתית, ומה ממנו יהלוך אם ירשה קצת פלורליזם. הצטערתי ששכחתי את הסוואהילי של ילדותי (ביליתי חלק ממנה בקניה). הנשיא לא הצטיין באנגלית, והעדיף להניח לשר החוץ שלו, רוברט אוקו, להשיב לי באריכות ובסרקזם. המנכ"ל הונליין חייך אחר כך, ואמר, שתודה-לאל-שאין-לך-אקצנט-ישראלי. הקנייתים חשבו שאולי אתה גרמני.
רוברט אוקו המלוטש והרהוט לא האריך בכהונתו. שבועיים ופחות לאחר שיחתי איתו, גופתו נמצאה סמוך לניירובי. עשרים שנה אחר כך גילתה ועדה של הפרלמנט הקנייתי, כי הוא נרצח בתוך אחד ממעונותיו הרשמיים של הנשיא אראפ מוי. אני מקווה שהדיאלוג איתי לא מילא תפקיד כלשהו. (לא, זה לא מצחיק.)
ישראל עוזרת למכחישי שואה
הפגנת הנדיבות של ישראל על חשבון ארה"ב התרחשה גם במקומות אחרים. הרשימה ארוכה מאוד, ואני נתקלתי רק במספר קטן של אפיזודות. המזעזעת ביותר בניסיוני שלי הייתה ההתגייסות הישראלית ב-1989 לסיכול הצעת החלטה בסנאט של ארה"ב להכרה ברצח העם הארמני. זה נועד להיות אקט סמלי, ויוזמו היה הסנאטור הבכיר בוב דול, לימים, המועמד הרפובליקאי לנשיאות.
ישראל גייסה את האפקטיביים שבשתדלניה נגד היוזמה ההיא. היו ביניהם אנשים שלימים כיהנו בעמדות בכירות מאוד בממשלים רפובליקניים. שגריר ישראל בוושינגטון ביקר אצל סנאטורים יהודים והפציר בהם להצביע נגד. הרב הראשי של יהודי טורקיה שלח פקס לכל חברי הקונגרס (שהעתקו שמור אצלי).
כיום ישראל היא מליצת יושר גדולה של הג'נוסייד הארמני, מפני שטורקיה הפכה לאויבת. בשנות ה-80, כאשר העניין הארמני חזר והעסיק את דעת הקהל המערבית, ישראל יצאה מגדרה להכחיש את השואה הארמנית. היא נענתה בהתלהבות לכל רמז של לחץ מצד טורקיה, כולל ניסיונות להגביל את חופש הביטוי של כלי תקשורת ישראליים. ההתערבות בקונגרס האמריקאי הרשימה מאוד את הטורקים, וחיזקה את דעתם רבת השנים שהיהודים שולטים באמריקה, ואיפה לא, ומוטב אפוא לעשות איתם עסקים. ארדואן חדל להתרשם, אולי מפני ששנאתו הנוקבת לישראל ולציונות גדולה בהרבה מכל תחושה של אינטרס עצמי.
רעיית ראש הממשלה מרים אשכול רוקדת עם אידי אמין/ צילום: משה פרידן לע"מ
שמיר הבטיח לטפל בהם
בנובמבר 1982, בימים הקשים ביותר של בידודה הדיפלומטי, ישראל שלחה את שר החוץ יצחק שמיר אל הארץ השנייה בגודלה באפריקה (גדולה יותר ממערב אירופה), ששמה אז היה "זאיר", והיא נקראת כיום הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בזאיר מלך קיסר, אף כי הוא העדיף את התואר נשיא. שמו היה מובוטו ססה סקו, עריץ קפריזי, גנב מדופלם, שבסופו של דבר הונס מארצו.
משטרו של מובוטו חישב להתמוטט במשך שנים, תחת עול של התקוממויות מקומיות ושל פלישות של שכירי חרב. הוא היה זקוק באופן נואש לארגון מחדש של צבאו ושל שירותי הביטחון שלו. ישראל התנדבה למלא את צרכיו תמורת חידוש היחסים הדיפלומטיים.
אני אינני טוען שישראל הייתה צריכה להתנזר מזאיר. יש מה שהצרפתים מכנים raison d'etat, "סיבה של המדינה", והיא מתירה לעשות דברים לא נעימים לטובת האינטרס הלאומי. אבל ההיגיון הזה מחייב להגדיר הן "דברים לא נעימים" והן "אינטרס לאומי". גם אם ארץ רחוקה באפריקה המשוונית יכולה להועיל לאינטרס הלאומי, קצת קשה להשתכנע שזה אינטרס כה גדול, עד שבשירותו מותר לעשות הכול.
מובוטו התלונן באוזני יצחק שמיר, ששני צירי קונגרס יהודים בוושינגטון ממררים את חייו. אחד מהם היה סטיבן סולארז מניו יורק, שני היה הווארד וולפי ממישיגן. שניהם היו חברים בוועדת החוץ של בית הנבחרים. וולפי היה יושב ראש ועדת המשנה לענייני אפריקה. הם חזרו וביקרו את ההפרה הגסה של זכויות אדם בזאיר ואת שחיתותו של הנשיא, ורצו שארה"ב תעניש אותו.
הימים היו ימי המלחמה הקרה, וארה"ב של רונלד רייגן לא רצתה להעניש אותו.
שמיר הבטיח "לדבר איתם". היה לי העונג להתלוות לשמיר - ואני דיברתי עם שני צירי הקונגרס עוד לפני שהיה סיפק בידי שמיר לדבר. לא הייתי אומר שחמתם בערה בהם להשחית, אבל שניהם חרקו שיניים למשמע הסיפור. פרסום הידיעה על סירובם למלא את ציפיות מובוטו-שמיר (ב"ידיעות אחרונות", שבו עבדתי אז) עלה לי בנזיפת עורכיי. אני מניח שמשרד החוץ התלונן באוזניהם על עודף להיטותי לעשות משהו הידוע בעבודה עיתונאית כ-follow up.
איפא"ק מטה את לבם של השמאלנים
ב-1983 השתוללו כמה מלחמות אזרחים באמריקה המרכזית, ולישראל היו בהן יד ורגל. היא תמכה בהתלהבות מופרזת במשטרים מפוקפקים, והשתדלה לטובתם בוושינגטון. שורה של חברי קונגרס התנגדו להמשך הסיוע הצבאי האמריקאי למשטרים ההם. מאחר שחוק סיוע החוץ של ארה"ב עומד להצבעה אן-בלוק, הכול-או-לא-כלום, התנגדות לסיוע לאל סלבדור חייבה את המתנגד להצביע גם נגד הסיוע לישראל.
בית הנבחרים היה אז, ממש כמו עכשיו, בידי הדמוקרטים. השדולה הישראלית בוושינגטון קיבלה עליה את המשימה להטות את ליבם של מתנגדי הסיוע לאמריקה המרכזית. שמעתי על זה במו אוזניי מטום הרקין, ציר בית הנבחרים ממדינת איווה, שנעשה אחר כך סנאטור וטוען לנשיאות.
הרקין היה ידיד ישראל, בוודאי מסיבות סנטימנטליות וערכיות, אבל אולי גם מפני שיהודים תרמו בנדיבות למסעות הבחירות שלו. בחירות בארה"ב היו יקרות מאוד כבר אז. הוא הבטיח למשדליו, שאם יגיעו הדברים לידי ספק בסיוע לישראל, הוא יבלע את רוקו ויצביע בעד הסיוע לאל סלבדור. וזאת לדעת, שום שתדלן של אל סלבדור או של ממשל רייגן לא היה טורח אפילו לנקוש על דלתו של הרקין. שתדלנים ישראלים הגישו אותו על מגש של כסף.
לחקור ולהתנצל, או לפחות לחקור
בדיפלומטיה הישראלית התפתחה והלכה תרבות-משנה של מכירת וושינגטון למשטרים לא-טובים בעולם השלישי. אין קושי לשער שאלמלא גורשה מאוגנדה ב-1972, ישראל הייתה מציעה את שירותיה גם לאידי אמין. כמובן, ארצות, או בני אדם, אינם נענשים על תרחישים היפך-עובדתיים ("מה היה קורה אילו"), אבל לפעמים אין מנוס מהבאת דברים עד אבסורד כדי להטעים את חומרת הפוטנציאל שלהם.
ישראל לא למדה מה שהייתה צריכה ללמוד מפרשת אידי אמין. הקדמתי וכתבתי שאי אפשר לשפוט פוליטיקה או דיפלומטיה בכלים מוסריים טהורים, אבל אי אפשר גם להשתמט מהם. אם אפשר להוכיח שישראל מילאה תפקיד חשוב בהעלאת מפלצת לשלטון באוגנדה, אי אפשר לפטור אותה מאחריות גם לאחר אקט הגבורה והפדות באנטבה.
כאשר מת אידי אמין, לפני 17 שנים, הבעתי כאן את דעתי שישראל תצא נשכרת מוועדת חקירה רשמית של פרשת יחסיה איתו לפני עלייתו לשלטון ומיד אחריה. כמעט כל האנשים המעורבים היו עדיין בחיים.
כיוצא בזה הבעתי גם את דעתי שישראל חייבת לעצמה ולאזרחיה חקירה מדוקדקת של בריתה הצבאית ההדוקה עם משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. אולי ועדת חקירה כזאת הייתה מוכיחה שלא היה רבב ביחסים ההם, והם שירתו צורך לאומי עליון מבלי להאריך את תוחלת החיים של משטר בעל פילוסופיה נאצית (הבה נזכור שהיה נאציזם גם לפני אושוויץ ולפני ליל הבדולח).
אבל הנזק לשמה הטוב של ישראל ולמרקם המוסרי שלה היה גדול במידה כזאת שאפשר להגיד עליו כי הזמן העובר אינו מוחה אותו. החרם על ישראל בדרום אפריקה של ימינו הוא הוכחה ניצחת. אין כל סיבה שממשלת הרוב השחור תסלח לישראל לפני שישראל עצמה ביקשה סליחה.
מוסווני כנראה לא ביקש סליחה בשם העם של אוגנדה. הוא רודן חסר חמלה, אם כי לא הרחיק אל שיאי אכזריותו הגרוטסקית של אמין. ישראל אינה מתנדבת להתנצל, גם כאשר היא עצמה אינה חדלה לתבוע התנצלויות מאחרים. אני חושב התנצלות למעשה של הזדככות, לא רק ברשות היחיד, אלא גם ברשות הרבים.
אתה שואל שאלות כאלה?
הזכרתי למעלה את שיחתי עם אבא אבן ב-1980 על יחסי ישראל עם משטרים מפוקפקים בעולם השלישי. הוא לא היה אז שר החוץ זה שש שנים ויותר. קיוויתי למידה של גילוי לב מצידו. שאלתי אותו על אספקת נשק ישראלי למשטר הצבאי בגוואטמלה, בעיצומה של מלחמת המשטר הצבאי נגד הרוב האינדיאני המיוסר. אבן התבונן בי בחימה עצורה: "אתה שואל שאלות כאלה כאשר אותנו תוקפים מחבלים?". הייתי צעיר מאוד, ותגובתו הפילה עליי שתיקה נדהמת. אם אבא אבן מדבר כך, מי בכלל יכול לדבר אחרת.
שנים אחר כך שמעתי את הנשיא שמעון פרס מכניס את יחסי ישראל-טורקיה להקפאה עמוקה בצעקה נרגזת כלפי טאיפ ארדואן בוויכוח מטולווז בדאבוס (2009), "אתם לא הייתם מדברים כך אילו היו מפגיזים את איסטנבול".
אבן ופרס החמיצו הזדמנות לדבר על מומי הדיפלומטיה הישראלית, שהם היו מאדריכליה, או לפחות, במקרה של אבן, ממוציאי הפועל שלה. כל ניסיון רציני לעסוק במומים האלה בזמן שהיה אפשר לתקן אותם הסתיים כמעט בלא-כלום.
דורות של דיפלומטים ישראלים התרגלו להנחה שאפשר לשווק כרטיסי כניסה דיפלומטיים לאמריקה כמעט בלי לשים לב לזהותו של הנכנס. מר נתניהו מביא את ההרגלים האלה אל מלוא מיצויים. "היסטוריה", הוא צייץ מאנטבה לאחר פגישתו עם מנהיג סודאן. אכן, היסטוריה. אבל לכל היסטוריה יש היסטוריה משלה, הרומזת משהו על העתיד.