דעה: חוסר האמון במשרד להגנת הסביבה מחייב שינוי נהלים

לאחרונה, המשרד להגנת הסביבה עיכב את נישוב אסדת הגז לווייתן בשל אי עמידה בתנאים הנוגעים לכיול מכשירי הניטור ויכולתם לשקף תוצאות מדידה מהימנות בזמן אמת.

במקביל, תושבי מועצה אזורית חוף הכרמל, הנאבקים מזה שנים נגד אסדת לוויתן, החלו לגייס כספים בכדי לממן רכישת תחנת ניטור עצמאית שתבדוק את פליטת הזיהום מהאסדה, ללא כל תלות ברשויות. ובזמן הנישוב עצמו, אלפי תושבים לא נשמעו לקריאות ההרגעה של המשרד להגנת הסביבה והחליטו להתפנות מהאזור. אולי מדובר בצעד שנראה לרבים כמרחיק לכת, אבל יותר מכל הוא מעיד על השבר העמוק והמתמשך בין האזרחים למשרד הגנת הסביבה.

משבר האמון לא תקף רק לתושבי מ.א חוף הכרמל, אלא גם לאזרחים באזורים אחרים המצויים תחת איומים סביבתיים פוטנציאלים ואמורים לסמוך על גורמי התכנון והממשל האמונים על הגנה על בטיחותם ובריאותם. אמון שנסדק כאשר עולה רף המעורבות האזרחית ובמהלכה נחשפת התנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם האינטרס הציבורי. כך לדוגמה, במאבק סביבתי אחר נגד הקמת מפעל העושה שימוש בחומרים מסוכנים בלב אזור מאוכלס ושוקק פעילות באזור גבעת ברנר, נתקלו התושבים באי דיוקים והקלות בסקר סיכונים שמטרתו לקבוע טווחי הפרדה ולהגן על האוכלוסייה מתקריות בפעילות עם חומרים מסוכנים.

תושבי האזור גילו, באמצעות מומחים בתחום, כי קיימים חומרים מסוכנים שכלל לא נבדקו וכי הסקרים עליהם הסתמך המשרד להגנת הסביבה, אינם צמודים להנחיות ולשיטות המדידה המקובלות. עוד התברר כי מדיניות המשרד היא לבצע תרחישי סיכון על פי תנאי אקלים ממוצעים ולא על פי התנאים המקומיים הנותנים תמונה אמיתית על הסכנה לציבור מתאונות במהלך הייצור או באחסון חומרים מסוכנים. באופן הזה, מרחקי ההפרדה הנדרשים הפכו קטנים משמעותית - מה שעשוי להכשיר הקמת מפעל מסוכן בצמידות לאוכלוסייה.

אזרחים שנקלעו למשולש ציבור-רשות-תעשייה במקרים הנוגעים לאיכות חייהם לומדים שעליהם לחקור לעומק ולהיות עם 'היד על הדופק' לאורך זמן. בעוד סקרי הסיכונים מוזמנים וממומנים על ידי התעשייה ליועצים מטעמה, הציבור נאלץ להתמקצע, לעסוק בגיוס כספים למימון מומחים, ולחתת רגליו מול הרגולטורים ונציגי הממשלה בניסיון לדלות מידע, לעמוד על טעויות ולהציג שאלות - במקום הרשויות המוסמכות לכך.

משבר האמון נובע בין היתר בשל אי שיתוף מובנה של הציבור בתהליך קבלת החלטות בנושאים הנוגעים לחייהם, לבריאותם ולסביבתם. במדינות ה-OECD שיתוף הציבור, מתחילת תהליך התכנון, משולב בהנחיות ובדירקטיבות הנוגעות לתכנון שימושי קרקע ולהחלטות על מיקום מפעלים מסוכנים או מזהמים. בתקופה שבה גדלה המודעות הציבורית לסיכונים לתאונות ולהשלכות הפעילות תעשייתית, נושא השקיפות והדיאלוג עם הציבור הנו מפתח למיתון קונפליקטים ולשיפור בחינת החלופות וקבלת החלטות. בנוסף, הפגיעה באמון מתגברת מתופעת ה'דלתות המסתובבות' של פקידי ציבור המתמחים בנושא והופכים להיות יועצים לתעשייה ואי קיום מנגנון המחייב או מנחה את התעשייה לפעול בשקיפות והתייעצות עם בעלי עניין מקומיים בתהליך בחירת החלופות למיקום מפעלים. לכך נוספת בעיית מחסור בכוח אדם במשרד להגנת הסביבה נוכח ההכרח לבדוק ולפקח על סקרי הסיכונים שנעשים על ידי ובמימון התעשייה.

המשרד להגנת הסביבה עובד בדרך כלל לפי הנחיות ומתוך רצון למצוא פתרונות המשלבים את טובת הציבור, אבל בשל חוסר האמון בין הציבור לנציגיו, יש צורך לפעול להכנסת נהלים חדשים לשיתוף ושקיפות המקובלים במדינות המתקדמות. בניגוד לטענות המושמעות לאחרונה, הציבור אינו 'קובץ אינטרסנטים' והדאגה מפגיעה בסביבה ובבריאות משותפת לכולם. בישראל - מדינה מהצפופות בעולם עם קצב גידול האוכלוסייה הוא הגבוה במדינות המפותחות - "החצר האחורית" של ציבור מסוים היא החצר של כולנו. 

הכותבת היא מתמחה במדיניות סביבה ויועצת למטה המאבק של תושבי מ.א. ברנר