דעה: משרד החינוך תקוע בין חזון למציאות

 לאחרונה נדמה שתלמידי והורי ישראל מאבדים את אמונם שמערכת החינוך מסוגלת להציג השגים משמעותיים.

לפי אתר משרד החינוך, המשרד "אחראי להקניית ידע לילדים הזכאים לחינוך בהתאם לחוק חינוך חובה. המשרד אחראי לקידום המצוינות, לשיפור ההישגים הלימודיים ולרמת האיכות החינוכית, תוך צמצום הפערים החברתיים; ליצירת מערכת חינוך אפקטיבית ויעילה שתשרת את צרכי הפרט ואת צרכיה המשתנים של מדינת ישראל; ולקידום ערכים ציוניים, יהודיים, דמוקרטיים וחברתיים".

למימוש יעדים אלה עמדו לרשות המשרד כ-62 מיליארד שקל בשנת הלימודים 2019. תקציב זה, שני רק לתקציב הביטחון, משקף עלייה של כמעט פי שלוש בהשוואה לתקציב בשנת 2000 ועלייה של 41% ב-6 השנים האחרונות. בנוסף לתקציב הרשמי של משרד החינוך מסתובבים בשדה החינוך כספים רבים המגיעים מתשלומי הורים, הקצאות של הרשויות המקומיות והשקעות המגיעות מקרנות ועמותות מגזר שלישי. נראה אם כך, שבפועל עומדים לרשות מערכת החינוך משאבים רבים שבתכנון מקצועי, אורך טווח ושיטתי עשויים היו להביא להשגת המטרות החשובות עליהן מצהיר משרד החינוך.

אלא שהמציאות בשטח מאכזבת. נתונים רבים מצביעים על דשדוש ואפילו נסיגה בהיבט של שיפור הישגים לימודיים וצמצום פערים. במבחן פיז"ה האחרון - המקובל בעולם כסטנדרט של אוריינות ומוכנות תלמידים בגילאי 15 לכישורי המאה ה-21 בתחומים קריאה, מתמטיקה, מדעים ומיומנויות גלובליות - טפחו הממצאים על פנינו. מדינת ישראל נמצאת מתחת לממוצע ה-OECD בכל התחומים והפערים בהישגי תלמידים (מצטיינים לעומת חלשים) התרחבו מאוד.

ככלל, ישראל נמצאת בערך במקום 40 במדרג של 79 מדינות שמשתתפות במבחן. במיוחד מדאיגה הירידה שנרשמה בקרב תלמידי החברה הערבית בהשוואה לעצמה ועוד יותר מכך בהשוואה לדוברי עברית. אם נוסיף לכך את נתוני המיצ"ב והמצב היציב של זכאים לתעודת בגרות (בערך אחד מכל שני תלמידים שמסיימים בית ספר תיכון) אזי התמונה הכוללת מצביעה על כך שלהשקעה התקציבית המסיבית אין תוצאות חיוביות. במלים אחרות - בניגוד לחזון, מערכת חינוך אינה אפקטיבית ויעילה ולכן אינה משרתת את צרכי הפרט ובוודאי שלא את צרכיה המשתנים של מדינת ישראל. בעידן שבו קצב השינוי הוא אקספוננציאלי, ועוצמת אי הוודאות, המורכבות והעמימות עולה, המדינה אינה יכולה להרשות לעצמה לא להכין את תלמידי מערכת החינוך לצרכים החברתיים והכלכליים של העתיד.

גם בהיבט הערכי המוצג בחזון משרד החינוך יש פערים ניכרים במציאות היומיומית. מסרים אנטי דמוקרטיים היוצאים ממשרד החינוך, כמו החובה ללמד את חוק הלאום שלא מופיע בו עקרון השוויון לכלל האזרחים, צמצום גבולות השיח של מורים ומחנכים באמצעות חוזרים שונים, פסילת ספרי לימוד שיש בהם מגוון דעות שחלקן מעוררות אי נחת במשרד החינוך, והדרה של ספרות יפה שאינה עולה בקנה אחד עם אידיאולוגיה שלטונית - הם מעט מהדוגמאות בתחום הערכי. מגמות הדתה המושתות על החינוך הממלכתי גם הן פוגעות בציבור שילדיו נחשפים לתכנים ולגורמים מחנכים שאינם תואמים את השקפת עולמו. גם לאלימות הגואה בחברה בכללותה יש השפעה שלילית על רמת האלימות בבית הספר ובגן.

לאורך מספר שנים עולה במחקר כי מעמד המורה בישראל הוא הנמוך ביותר בעולם. אף כי שכר המורים עלה בעשור האחרון הוא עדיין נמוך מזה של מורים במדינות ה-OECD ואף נמוך מהממוצע של בעלי תארים אחרים. לכן, לא מפתיע כי קיימים חוסרים במורים (ולא רק בפריפריה), ובמיוחד במקצועות מסוימים. המורים הם ליבת מערכת החינוך וכל עוד משרד החינוך לא יראה בהם את "בוני האומה", כפי שקורה במדינות שמערכות החינוך שלהן גם מעלות הישגים וגם מצמצמות פערים, קשה יהיה למערכת לנסוק גם אם יוסיפו לה עוד מליארדים לתקציב.

הפער בין חזון למציאות מתסכל ועלול להביא למשבר אמון של הציבור הרחב במשרד החינוך. השאלה אינה של גודל התקציב אלא של הקצאה נכונה של המשאבים, רגישות רבה יותר לצרכים של מגזרים שונים, ותכנון ארוך טווח מסודר שחסין בפני שינויי שלטון או הקפאתו (כפי שקורה כבר קרוב לשנה). 

הכותבת היא נשיאת המכללה האקדמית בית ברל