דעה: הרבנות הראשית בדרך לאבד את הרלוונטיות שלה

שורה של אירועים גדולים שהציבור הישראלי פחות שמע עליהם והתקיימו לאחרונה ציינו את סיום הש"ס. לא מדובר בסיום דרכה של המפלגה הספרדית החרדית, אלא בסיום סדר הלימוד של הדף היומי בגמרא. אחד האירועים הגדולים והמובהקים ביותר היה האירוע של תנועת "אל המעיין" בירושלים, רשת החינוך של מפלגת ש"ס.

את אחד הנאומים המרכזיים באירוע נשא הרב הראשי לישראל, הראשון לציון, הרב יצחק יוסף, ובו הוא חשף טפח נוסף ביחס שלו ליהודים שאינם חרדים. הפעם לא רק קהילת העולים ממדינות ברית המועצות לשעבר הייתה על המוקד שלו, אלא גם אוכלוסיות נוספות. הרב יוסף סיפר שנכח בחוג התנ"ך הוותיק של ראש הממשלה בנימין נתניהו, אמר כמה דברי תורה וביקש ללכת, אך לבסוף נשאר לבקשת ראש הממשלה. איך הוא הגדיר את החוג? ביטול תורה. היה שם פרופסור לתנ"ך, ללא כיפה, אישה למדנית, וכל מיני אנשים עם כיפה "בסגנון בנט", כדבריו. הרב יוסף השתומם איך כל האנשים האלה לומדים תורה ולא חוזרים בתשובה. כן, מבחינתו לימוד תורה שייך למחזיקי הדת הדומים לו בלבד ולא למי שכיפתו או מגדרו שונה משל הרב.

הנאום של הרב יוסף, שמתווסף להתבטאויותיו הפוגעניות האחרונות, הוא רק קצה הקרחון. במהלך השנים האחרונות הידרדר מעמד הרבנות הראשית לשפל המדרגה, ויחד איתו אמון הציבור במערכות שירותי הדת בכללותם. על פי מדד הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, הרבנות קיבלה את הציון הנמוך ביותר מבין המוסדות הממשלתיים במדד אמון הציבור לשנת 2017 עם 20% בלבד, ירידה של 9% מאז 2014. במדד הדמוקרטיה לשנת 2018 נמצא בנוסף כי שני שליש מהציבור היהודי בישראל מייחס שחיתות רבה או רבה מאוד למוסד הרבנות הראשית, ובפילוח לפי רמת דתיות: 87% מהציבור החילוני, 70% מהציבור המסורתי הלא-דתי ו-58% מהציבור המסורתי הדתי.

אין להתפלא על כך. המדיניות של הרבנים הראשיים הנוכחיים היא לשמר ולבצר את המונופול של הרבנות על היהדות בישראל, תוך התנגדות נחרצת לכל שינוי, קל שבקלים, במצב הקיים. הנה דוגמה קטנה אחת מתחום המוהלים. בישראל של שנת 2020 כל אזרח יכול לבצע ברית מילה. על אף שמדובר בהליך כירורגי בתינוקות בני יומם ובטקס שרוב הציבור היהודי בישראל מקיים, ישנו חופש עיסוק למוהלים והם אינם מחויבים בדיווח או בקבלת רישיון מטעם גורם מוסמך.

אמנם קיימת ועדה בין-משרדית המשותפת לרבנות ומשרד הבריאות שמציעה רישיונות כאלה למוהלים על מנת שייחשבו כמוסמכים, אך היא חסרת שיניים מכיוון שההסמכה וולונטארית. בפועל ישנם כ-700 מוהלים בישראל, מתוכם רק כמחצית מוסמכים או בשלבי הסמכה. אנחנו, בתנועת נאמני תורה ועבודה, בשיתוף עם עמותת עתים, יזמנו הצעות חוק שנועדו להסדיר את סמכויות הוועדה ולכל הפחות לחייב את המוהלים בביטוח מקצועי. הצעות חוק ברוח זו הונחו על שולחן הכנסת על ידי חברי הכנסת לשעבר אברהם נגוסה (ליכוד) ורחל עזריה (כולנו), אך הרבנות הראשית התנגדה מכל וכל לקידומן. על אף שבוועדה לפיקוח על המוהלים הביעו נכונות לקבל סמכויות בנושא, ההתנגדות הנחרצת של הרבנות מנעה כל תיקון אפשרי. אם גם תיקון בנושא פעוט כמו הפיקוח על המוהלים התקבל בהתנגדות כזו, ברור שברבנות יעמדו על הרגליים האחוריות כנגד תיקונים רחבים יותר כמו החלת חופש בחירה בנישואים או יצירת תחרות בשוק הכשרות.

אין דרך להסביר פעולות כאלה של הרבנות הראשית או נאומים כמו של הרב יצחק יוסף מלבד ניתוק חמור מהציבור הישראלי. אם הרבנות רוצה להתחיל להיות רלוונטית לחברה הישראלית, היא חייבת להפנים שיש לה אחריות כלפי כלל היהודים בישראל, שמרביתם אינם חרדים ושהמערכת עליה הם אמונים חייבת לעבור שינויים דראסטיים שיותאמו למציאות הישראלית שנת תש"ף. שינוי הכרחי שכזה, למשל, חייב לבוא באמצעות הכרה במסלולי נישואים שונים המאפשרים חופש בחירה בנישואים לצד חופש דת ופולחן מלאים. אחרת, הם ימשיכו להיות לא רלוונטיים ובהדרגה יאבדו גם את סמכויותיהם. 

הכותב הוא ראש תחום דת ומדינה בתנועת נאמני תורה ועבודה ועמית בתוכנית "דרך" של קרן ברל כצנלסון