דעה: הבטחות חלולות לא יצילו את הבריאות בפריפריה

מי שעוקב אחר עמדותיי יודע שהדרישה לתקציבים נוספים לא יכולה להיות התרופה היחידה לתחלואי מערכת הבריאות. זו מערכת שסובלת אמנם מתת-תקצוב כרוני ומפער של כ-20 מיליארד שקל בשנה ביחס להשקעה הציבורית הממוצעת במדינות המפותחות, אך לצד זאת יש בה גם שורה של כשלים ניהוליים, שיטות לא יעילות ופרדיגמות שחייבות להשתנות.

אבל אם יש נושא אחד משמעותי שבו לכסף יש אפקט דרמטי, הוא הפער בין פריפריה למרכז. במדינה כל כך קטנה כמו ישראל, זה רק טבעי שבעלי מקצועות מסוימים ובהם הרופאים יתרכזו במרכז הארץ - בצמוד לאוניברסיטאות, למוקדי תרבות, לשפע שיש בעיר הגדולה ובהחלט גם לאופק התעסוקתי והכלכלי שהיא מזמנת (מרפאות מומחים, מרכזים רפואיים ועוד). המשמעות היא שכדי למשוך רופאים לצפת, לנהריה, לפוריה ואפילו לרמב"ם שבחיפה או לסורוקה שבבאר שבע, המדינה חייבת להכניס את היד לכיס ולהעניק תמריצים נדיבים מאוד ולאורך זמן.

זה בדיוק מה שעשיתי כשפתחתי בשביתת רעב וצעדתי לירושלים, בתחילת העשור הקודם. אחת הדרישות המרכזיות שהצבתי לסיום השביתה הייתה להעניק לא רק שכר גבוה יותר בפריפריה, אלא גם מענקים של מאות אלפי שקלים למי שיסכימו לבצע את ההתמחות בפריפריה. ישבנו באוהל עם נציגי האוצר מול משרד ראש הממשלה וסיכמנו על מספרים חסרי תקדים שטרם נראו פה: 200 אלף שקל למי שיתמחה בפריפריה, 300 אלף שקל למי שיתמחה במקצוע שנמצא במחסור, וסכום פנטסטי של של חצי מיליון שקל עבור מי שיעמוד בשני הקריטריונים יחד. למעשה, היו מקרים שבהם זוג רופאים קיבלו לידיהם מיליון שקלים - סכום שכל זוג צעיר היה חולם לקבל.

המהלך ההוא החל לשאת פרי בתוך זמן קצר, אפילו הרבה מעל המצופה. רופאים ביקשו לאייש תקנים שנותרו פנויים במשך שנים ופשוט הצילו מחלקות שלמות מקריסה ודאית. המהלך הזה כל כך הצליח, שנדרשנו להיאבק פעם אחר פעם כדי שמשרד האוצר יוסיף עוד תקציבים על מנת לשמר את המודל הזה - זאת לאחר שסך המענקים חצה מוקדם מהצפוי את האומדן התקציבי שנקבע מבעוד מועד.

למתבונן מן הצד, המהלך שהובלנו נראה אולי מובן מאליו, כזה שגם מזכה מיד בפופולריות רבה. בפועל, כל מי שמכיר את המורכבות של הסכמי שכר דיפרנציאליים יודע עד כמה זה לא היה קל. באופן טבעי, רופאים ממרכז הארץ חשו שמאות מיליוני השקלים שהוקצו לפריפריה הגיעו "על חשבונם" - תחושה שזכתה לרוח גבית מצד גורמים מסוימים שלא הסכימו לזנוח את דרישתם לאפשר רפואה פרטית בתוך כותלי בתי החולים הציבוריים (שר"פ). הדבר הקל והפשוט ביותר הוא לחלק את הכסף באופן "שטוח" - ככה אף אחד לא יכל להתלונן על איפה ואיפה. אבל מנהיגות זה לא רק להצהיר בטלוויזיה שיש כסף לכולם ושמחר בבוקר יקומו עוד 3 בתי חולים - מנהיגות זו היכולת להוביל סדרי עדיפויות, זה לדעת שלא כולם יהיו מרוצים, ולהפעיל את הכלים הנכונים כדי להפוך את המילים למעשים.

הפערים בין מרכז לפריפריה קיימים לא רק בכוח-אדם, אלא במשאבים לפיתוח, לבינוי, לרכש ציוד ואפילו לתרופות. זה קורה בין היתר כי מערכת הבריאות נשענת על תרומות לצורך פיתוח, ואלה מגיעות ברובן המוחלט אל בתי החולים הגדולים - בדגש על הגדולים במרכז. התורמים, וגם זה אולי טבעי, מגיעים בעצמם מהמרכז והם נוטים לתרום למקום אליו הם התוודעו ומבקשים להוקיר לו תודה. אפשר רק להעריך שהם מקבלים סיפוק כששמותיהם או שמות יקיריהם מתנוססים על קירות מכוני מחקר בעלי שם ועל גבי מגדלים נוצצים ונחשבים.

למרבה האירוניה, המדינה מוכנה לסייע בפיתוח רק אם בית החולים יצליח לגייס מראש תרומה בשיעור משמעותי מסך התקציב הדרוש. לפרקטיקה העקומה הזו, שרק מרחיבה את הפערים, קוראים "מצ'ינג". לפני כשנתיים, למשל, הממשלה הודיעה כי היא תסכים לממן הקמה של מרכז שיקום בבית החולים פוריה שליד טבריה, רק אם ביה"ח יצליח לגייס בעצמו 25% מהסכום הדרוש - כלומר תרומות בסך 40 מיליון שקל. בפוריה, בטח ניחשתם, הצליחו לגייס באותו זמן בקושי 1% בודד.

איך קורה שהקמה של מרכז שיקום, צורך בסיסי ביותר להשלמת האשפוז, תלויה בפילנתרופיה? את הדבר הזה חייבים לשנות, בטח כשזה נוגע לבתי חולים המצויים בפריפריה הגיאוגרפית או החברתית של ישראל. במהלך שהובלנו ב-2011 עשינו צעד גדול בדרך לצמצום הפערים, אבל הדרך עדיין ארוכה ודורשת את מלוא תשומת-הלב והמשאבים הראויים למה שחייב להיות מוגדר כיעד לאומי. בשביל לעשות את זה, לא מספיק לצעוק מבחוץ - ויסלחו לי הפוליטיקאים. צריך להכיר את החומר מבפנים. 

הכותב הוא יו"ר ההסתדרות הרפואית לשעבר והמועמד של מפלגת "ישראל ביתנו" לתפקיד שר הבריאות