"אני רוצה לעזור לצוותים הרפואיים וגם להציל את המפעל"

אין תאריך לסיום המצור. הווירוס ממשיך לגבות קורבנות. בקבוצת ה"דינג דינג" (הווטצאפ העסקי של המפעל), כמה עובדים כותבים שהם מוכנים להתנדב ולבוא למפעל גם בזמן המצור כדי לעזור למאמץ של המדינה להילחם בנגיף הקורונה, ולייצר חליפות מגן לצוותים הרפואיים. מוכנים לכל קריאה, הם אומרים שוב ושוב.

● יומן ווהאן, פרק ראשון: "המפעל סגור. אנחנו נצורים 25 ימים. אבל מי יכול לחשוב על כסף עכשיו"

● יומן ווהאן, פרק שני: "לפני משבר הקורונה תכננו להעביר את המפעל למקום גדול יותר. מה יהיה אחריו?" 

חליפות מיגון הן מצרך יקר ערך עכשיו בווהאן. קשה עד בלתי אפשרי להשיג אותן והן דרושות מאוד, בעיקר לצוותים העובדים בבתי החולים. "הבדים במלאי שלנו במפעל לא מתאימים לזה", ננה אומרת מאוכזבת וממשיכה לברר איפה יש בדים שמהם נוכל לתפור חליפות מגן ומה צריך לעשות כדי להכין את המפעל למקרה שנקבל אישור להפעיל אותו.

"צריך מכונות תפירה מסוג שונה מהמכונות שיש לנו", כותב מנהל הייצור. "אני מנסה להשיג מחברים במפעלים אחרים. אולי יסכימו להשאיל לנו כמה מכונות".

"יש בדים מתאימים בשאושינג (הנמצאת במרחק כ-800 ק"מ מווהאן)", ננה מדווחת בתום סבב ארוך במיוחד של טלפונים. "מבררים לנו עכשיו אם יש דרך לקבל אישור להעביר לנו אותם".

"אני והצוות שלי (שמונה נשים) רוצות להתנדב גם ולבוא כשאפשר יהיה", כותבת וואנג. הצוות של וואנג עובד בימים רגילים בבקרת איכות, בשלב שלפני אריזת המוצרים. כל הנשים בצוות הזה בשנות ה-50 לחייהן. הן עובדות חרוצות, מלאות מרץ ורוב הזמן במצב רוח טוב.

 הצוות של וואנג / צילום: אלבום פרטי

כל צהריים, אחרי הארוחה של העובדים, הן מעדיפות לרקוד במקום ללכת לישון חצי שעה (בסין נהוג שעובדים ישנים בהפסקת הצהריים. כל אחד תופס לעצמו פינה. אני נדהם תמיד לראות עובדים ישנים על משטח קשיח מבלי שזה מטריד אותם. יש מתוחכמים שמסדרים להם מצע נעים על גבעות של שאריות בדים). אז עכשיו הצוות של וואנג רוצה לחזור לעבודה.

אני מתקשר לאיתן, חבר ישראלי שחי בעיר גוואנז'ו בדרום סין. הוא פרופסור לביו טכנולוגיה סביבתית ומומחה במניעת מגפות. הוא מסוג החברים שאתה רוצה לשמוע אותם בזמן קשה כמו זה. אני אוהב לדבר איתו כי הוא חכם ומרגיע ומבין מה קורה עם הווירוס הזה. "עופר", הוא אומר לי בטלפון. "החבר'ה שלנו בקשר עם הטכניון בחיפה. עובדים על בדים מיוחדים שזורים בחוטי מתכת וכסף שאינם חדירים לחיידקים. אני אברר לך עוד על זה. אולי נצליח לארגן את הבדים האלה ולשלוח אליך".

זה כיוון נהדר. אני רוצה לעזור לצוותים הרפואיים וגם להציל את המפעל שלנו. אולי ייצור חליפות המיגון הוא "התרופה" בשבילנו. 

 מחוזות קורונה

עד שאיתן יחזור עם עוד תשובות והסברים אני ממשיך לבדוק ומגלה שלא רק בטכניון עובדים על בדים מיוחדים אטומים לחיידקים. יש טכנולוגיה ישראלית מקבילה. משיג את הטלפון של הנציג שלהם ומתכתב איתו:

"היי, זה עופר מווהאן".

"שיהיה בהצלחה עופר", הוא כותב מיד ומוסיף כמה פרצופי סמיילי בוכים.

"אתה פנוי לשיחה קלה עוד 20 דקות?", שאלתי.

"כן, אבל מה המטרה, אחי?", הוא מצנן את טמפרטורת התקשורת בינינו.

"רוצה לשוחח על הטכנולוגיה שלכם, להבין אם משהו ניתן ליישום ו/או שיתוף פעולה עם המפעל שלנו כאן בווהאן שפתאום עלה לכותרות", אני כותב לו ומחכה לתשובה שכנראה לא תגיע אף פעם.

יש זמנים שאין בהם אמצע. ימים של אסונות, של מלחמות, שמחדדים את המחשבה ואת כוח ההישרדות שלך. אני חד וצלול עכשיו. 27 ימים במצור וברגע אחד אתה יודע מי באמת רוצה לעזור לך ומי שולח לך רק שלושה פרצופי סמיילי בוכים.

המפעל שלנו סגור, העיר כואבת יום יום את המתים שלה. אנחנו נצא מפה בחיים ונחייה את המפעל שלנו מחדש.