דעה: לנוכח תפקידי כאן, כיצד עלי לנהוג?

לכל מי שעוקב אחר אמצעי התקשורת המרכזיים או הרשתות החברתיות ברור כי תקופת הבחירות הארוכה שבה שרויה מדינת ישראל מלווה במספר יוצא דופן של שערוריות. רק השבוע, למשל, למדנו מפיו של ראש הממשלה עצמו כי לא שיקולים מקצועיים וענייניים הנחו אותו במינויו של נפתלי בנט לתפקיד שר הביטחון, כי אם שיקולים פוליטיים גרידא, שמטרתם הייתה להבטיח שהאחרון - שנוא נפשו - לא יערוק למחנה הנגדי שמוביל בני גנץ. התרברבותו הצינית של נתניהו במה שאין להתפאר בו השכיחה מעשה ציני ואופורטוניסטי אחר, מעשה ידיו של חבר הכנסת גדי יברקן שערק מכחול לבן וחזר לשורות הליכוד. יברקן, כך נראה, ביקש להראות כי לא רק סוחרים בשוק מוכרים את מרכולתם לכל המרבה במחיר, אלא גם חברי כנסת.

ההפקרות שבאה לידי ביטוי במעלליהם של פוליטיקאים שונים מצאה את ביטויה גם ברמת המפלגה והמדינה. הציבור הישראלי התבשר לאחרונה כי פנקס הבוחרים המלא של מדינת ישראל ובו פרטיהם האישיים של למעלה משישה מיליון אזרחים דלף עקב מחדל של מפלגת הליכוד. הציבור גם נחשף להתנהלות המחוצפת ומשולחת הרסן של חלק מעובדי פרקליטות המדינה, שעל דעת עצמם החליטו, כך על פי פרסומים שונים, לחבל בעבודתו של דן אלדד, מ"מ פרקליט המדינה הטרי. עוד התגלה לציבור כי צה"ל ניפח במשך שנים את נתוני גיוס החרדים וכי משרד האוצר ניסה לשפץ ולטשטש את נתוני הגרעון. אין מנוס מלהסיק כי יושר, הגינות, מנהל תקין ואמירת אמת, כך נראה, הפכו למצרך נדיר בישראל בת-זמננו.

לנוכח הדוגמאות הללו - וכמוהן ניתן היה למצוא עוד הרבה נוספות - אין להתפלא על כך שאמון הציבור במערכת הפוליטית בפרט ובמנגנון המדינה בכלל, נמצא בשפל חסר תקדים. לפי מדד אמון הציבור שפרסם לאחרונה המכון הישראלי לדמוקרטיה, רובו של הציבור בישראל איבד לחלוטין את האמון בדרגים המקצועיים והפוליטיים שאמורים להוביל ולנהל את ענייני המדינה. מהסקר עולה למשל כי רק 30% מהציבור סומך ומאמין לחברי הממשלה ולחברי הכנסת. אמון הציבור במערכת הפוליטית כל כך נשחק שרבים כבר לא מאמינים לאלו הטוענים שהציבור אינו מאמין לפוליטיקאים. אנחנו כבר לא מאמינים למי שמספרים לנו שאנחנו לא מאמינים.

רבים וטובים מצאו לנכון להתייחס לסוגיה הבוערת של אמון הציבור בזמן האחרון. ראויה לציון מיוחד תשומת הלב שהעניקו ב"גלובס" לסוגיה של אמון הציבור בתקשורת. אך למרות הכתיבה בנושא, מעטים בלבד ניסו להתוות דרך ברורה ליציאה ממצב הביש הציני שבו אנו שרויים. מה ניתן לעשות על מנת להשיב, ולו מקצת מהאמון במערכת הפוליטית שאבד לציבור? עבור מי שמגיע מעולם המחשבה השמרני, התשובה ברורה.

דרך אחת להגביר את אמון הציבור בשלטון היא לקרב אותו אליהם. זוהי מושכלת יסוד שמרנית ששלטון קרוב לאזרח עדיף על שלטון מרוחק. אנחנו מאמינים יותר ליו"ר ועד הבית שלנו מאשר לראש העיר ולראש העיר יותר מלחבר הכנסת ברשימה הארצית שעבורה הצבענו. כלל האצבע הינו ברור: ככל שהדרג הפוליטי הנבחר קרוב אלינו יותר, כך קל לנו יותר לא רק לשטוח בפניו את הבעיות שלנו, אלא גם לעקוב אחר טיב פועלו ואף לגבות ממנו מחיר על כשלים והתנהגות מופקרת. ביזור המבנה השלטוני הישראלי ובראש ובראשונה העצמתן של הרשויות המקומיות זהו אפוא צעד חשוב בהשבת אמון הציבור במערכת. כאשר הפוליטיקה הלאומית מכזיבה אותנו, נכון נעשה לו נפנה להחיות את הפוליטיקה המקומית.

דרך שנייה להגביר את אמון הציבור בשלטון עוברת בצמצום תפקידיו של האחרון. גם כאן ההיגיון הינו ברור: ככל שהממשל לוקח על עצמו התחייבויות גדולות יותר ומבטיח הבטחות מרחיקות לכת יותר, כך גדלים הסיכויים שהוא יכשל מלעמוד בציפיות הציבוריות שהוא עצמו יצר. על השלטון בהשקפת העולם השמרנית לעשות מעט דברים - ובראשם שמירה על החיים, החירות והקניין - אך עליו לעשותם בצורה נמרצת ובלתי מתפשרת. אזרחי ישראל מאמינים הרבה יותר לנציגיהם של חברות וספקים פרטיים שעמם הם מתקשרים בעסקאות חופשיות, יום-יום שעה-שעה, מאשר לפוליטיקאים ובירוקרטים. טוב נעשה אפוא לו נפעל להסרת ידיה של המדינה מכל שירות שהשוק יכול לספק טוב יותר. הפרטה של שירותים היא צעד הכרחי בהשבת אמון הציבור במערכת.

המעבר ממבנה של שלטון לאומי וריכוזי לשלטון מבוזר ומקומי, כמו גם הפרטת שירותים ציבוריים הם אמנם מהלכים הכרחיים להגברת אמון הציבור, אך אין בהם די. לא רק משום שמדובר בתהליכים מסורבלים וארוכי טווח, אלא גם מפני שאין תחליף לשינוי נורמטיבי בהתנהגותם של נושאי משרות ציבוריות לשינוי המצב הנוכחי.

יובל לוין, מן האינטלקטואלים השמרנים החשובים הפועלים כיום בארצות הברית, מעלה בספרו האחרון שכותרתו "זמן לבנות" הבחנה חשובה שיאה לא רק להקשר האמריקאי אלא גם לזה הישראלי. סביר להניח, כותב לוין, שהאנשים שאותם אנו לוקחים ברצינות ושבהם אנו נוטים לתת את אמון הם אותם האנשים השואלים את עצמם את השאלה הבאה: "לנוכח תפקידי כאן, כיצד עלי לנהוג?". בין אם מדובר בראש ממשלה או חבר כנסת, מרצה באקדמיה או רב, הורה או שכן- שאילת השאלה הזו והתעמתות עמה מגדילים את הסיכויים להתנהגות אחראית ומרוסנת. מאידך, התעלמות מן השאלה הזו או ביטולה מגדיל את הסיכוי שנושא המשרה או התפקיד ינהג באופן שאינו הולם את מעמדו ואת ציפיותיהם של שולחיו.

"לנוכח תפקידי כאן, כיצד עלי לנהוג?"- שאילת השאלה הזו והתמודדות רצינית עמה היא השלב הראשון בדרך להבראת המערכת הפוליטית שלנו ולהשבת אמון הציבור בה. 

הכותב הוא דוקטורנט להיסטוריה אמריקאית באוניברסיטה העברית. ייסד את תוכנית "אקסודוס" למחשבה מדינית שמרנית