"לנין צדק! אין דרך טובה לעשות מהפכה מאשר להרוס את המטבע"

בלב הפיננסיאליזציה של אמריקה עמדה המהפכה במהותו של הדולר. בעוד שמאז הקמת הרפובליקה ועד 1971 הדולר היה בר החלפה ומגובה בזהב, הרי משניתק ניקסון את השרשרת שאזקה את הדולר לזהב עצם מהותו של הכסף השתנה מן הקצה. התהליך לקח דור, והיו תפניות ופיתולים בעלילה, אבל השביל היה ברור והיעד הסופי ידוע. משהוסרה ההגבלה החיצונית על כמות הכסף שניתן לייצר, ניתנה הרשות להשחית את מהותו. ושוב לא ניתן היה להבחין בין שפל וגאות, צעדי "חירום" או סתם הדפסה למען מטרות פוליטיות. הרשות אומנם היתה נתונה אך בהינתן אופי האדם הכול היה צפוי. עם הסרת אזיקי הזהב, מכונת ייצור הכסף-חוב נכנסה לפעולה מתמשכת. "קרדיטיזם" החליף את הקפיטליזם, והדולר שהיה ראי וסרגל מדידה לעושר קיים, הפך כלי ביטוי לעושר שעדיין יש להרוויח אותו בעתיד.

בשנת 1968 עמד "הבסיס המוניטרי" על 69 מיליארד דולר. ה"בסיס המוניטרי" הזה הוא ה"מעיין" ממנו נובע הכסף שבמשק ובאופן הבסיסי ביותר הוא עשוי מהכסף שהפדרל רזרב מייצר. משבוטלה ההצמדה לזהב יכול היה הפד להגדיל את כמות הכסף כרצונו פשוט על ידי הדפסתו והלוואתו למי שיחפוץ. כסף מודפס זה מופיע במאזן הפדרל רזרב כנכס, והוא עומד כיום על כ-4.2 טריליון דולר.

בסיס כסף זה הוא שמאפשר להגדיל את "היצע הכסף" (Money supply) במשק וכך לייצר כמות כמעט אינסופית של כסף בדמות אשראי וחוב. המגבלות היחידות על ייצור הכסף בשיטה כזו הם שערי הריבית, המשפיעים על הביקוש להלוואות ויחס הרזרבה אותה חייבים הבנקים להחזיק אשר משפיע על ההיצע האפשרי. הואיל ושני אלו צנחו מאז שיו"ר הפד, פול וולקר, עצר את האינפלציה בשנות השמונים באמצעות העלאת הריבית לכ-20%, הלכו ערימות הכסף-חוב של כל המשק האמריקאי ונערמו, מטריליון דולר ב-1968 עד כ-76 טריליון דולר כיום.

לייצור הכסף האינסופי היו תוצאות הרסניות על המשק כולו. ראשית הוא גרם לפיננסיאליזציה של אמריקה, שהביאה לשיבוש יסודי במערכות הבסיסיות של הכלכלה כולה. אשליית משאבים אינסופית ביטלה לכאורה את יסוד היסודות בכלכלה - הצורך לבחור בין אלטרנטיבות. אותה אשליה גם הביאה לבזבוזי עתק שמאחוריהם משחקים פיננסיים ותו לא. אלו כללו השקעות סרק עצומות שאין מאחוריהן צורך ממשי. כלומר, לקוחות המוכנים לשלם את מחירן האמיתי, והן הסתיימו שוב ושוב באסון.

כך נשרפו יותר משני טריליון דולר בחברות דוט קום שהתאיידו ב-2001, וכך גם נשרפו יותר מ-3.5 טריליון דולר בבועת הנדל"ן של 2008, שנבלמה רק באמצעות ניפוח בועת העשור של 2019. זו גם אחת הסיבות המרכזיות מדוע ככל שהר האשראי גדל, האפקטיביות שלו לייצור עושר חדש הלכה וירדה. תהליך שהגיע לשיא בעשור האחרון בו נוצרה הכמות המאסיבית ביותר של חוב בהיסטוריה האנושית - יותר מ-20 טריליון דולר בארה"ב לבדה, כאשר מנגד הר חוב זה מביא לגידול האנמי ביותר בהיסטוריה של ההתאוששויות הכלכליות. אם משווים את הגידול בחוב לעומת הגידול בתל"ג רואים בבירור, כי בשנות החמישים והשישים גידול של דולר וחצי בחוב הביא לגידול של דולר בתל'ג, ואילו בעשור האחרון גידול של דולר בתל'ג הצריך גידול של כמעט 3.5 דולר בחוב. וכך הפער בין השניים, הגידול בחוב של המשק כולו לעומת הגידול בתל"ג הלך והתרחב לכדי מצבו כיום, שבו המשק אינו מסוגל לייצר אפילו רבע מעלות הריבית לבדה על החוב הכולל.

אשליית היעדר מחסור גם אפשרה לנפח את הממשלה הפדרלית ללא גבול. זו גידלה את חובותיה פי 63 מ-370 מיליארד דולר ב-1971 ל-23.4 טריליון כיום. הזמינות האינסופית הזו של כסף מאפשרת לאמריקה להוציא כמעט שלושת רבעי טריליון דולר לשנה על התעשיות הצבאיות; על יותר מ-14 המדינות בעלות תקציבי הבטחון הגדולים במצורף; ועוד טריליון ורבע על עסקי הרפואה והתרופות. הגידול העצום הזה בתקציבים הפדרליים אפשר לוושינגטון לא רק לממן הרפתקאות צבאיות ותעשיית צבאית יקרות ומיותרות, אלא גם מנגנונים ביורוקרטיים ענקיים, חוסר יעילות אינסופית ובזבוז כספים עצום בתחומים רבים אחרים.

צבא של 12 אלף לוביסטים

אל מעיין השפע הזה, הניגר שנה אחרי שנה מוושינגטון, הגיעו כמו זבובים לדבש, צבא של יותר מ-12 אלף לוביסטים, שמטרתם היחידה היא לוודא שהעושר הזה וכל הטבות המס שסביבו יגיעו לכיסי שולחיהם. וושינגטון ומכונות הדפסת הכסף והמיסים שבמרכזה הפכו ליצרן העושר הגדול ביותר באמריקה, והפרברים שסביבה לעשירים ביותר ביבשת. וכך בשנת 2018 חמשת המחוזות העשירים ביותר באמריקה היו סביב וושינגטון, על פי הלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה.

הפיננסיאליזציה גם שיבשה לחלוטין את מנגנון המחירים בשווקים הפיננסיים, שהפכו למרכז השני לייצור העושר בכלכלה האמריקאית, ואת המניות למוצר המרכזי של החברות הציבוריות. הדפסת יותר מ-75 טריליון דולר של חוב הביאה לבועה דורית ענקית בשווי הנכסים הפיננסיים ובראש בראשונה בשווקי המניות ואיגרות החוב. בדרך כלל במנותק מהתוצאות העסקיות של החברות עצמן. כך למשל ברבעון הראשון של 2012 סך רווחי החברות בארה"ב עמדו במונחים שנתיים על 2.2 טריליון דולר. ברבעון האחרון של 2018 הסך עמד על 2.18 טריליון בלבד. מדד מניות S&P500 לעומת זאת הכפיל עצמו בתקופה האמורה. זה אינו אירוע נקודתי. היחס בין סך המכירות של חברה למחירה (price-to-sales ratio) נחשב למדד מרכזי להערכת שווי חברות. במשך 40 שנים, מתחילת שנות ה-50 ועד 1990, עמד יחס מחיר החברות לסך מכירותיהן בממוצע על "1". נכון לפברואר 2020 עמד המדד על שיא כל הזמנים, כמעט 2.4. מדד נאסד"ק הגדיל לעשות ועמד על כמעט 4.5 .

אך ההרס הגדול ביותר שהדפסת החובות המסיבית גרמה לו היה לדולר. מאז 1970 הוא איבד רשמית כמעט 90% מערכו. אולם אובדן הערך הזה לא התחלק באופן שווה בין השחקנים השונים. הואיל וחלק ניכר מים-הכסף החדש הלך להעלאת מחירי הנכסים, אלה שאחזו בנכסים הפכו עשירים באופן חסר תקדים. המנכ"לים והבכירים בחברות הציבוריות מהווים כשני שליש מהאחוזון העליון, להם יש לצרף את בכירי מנהלי הכסף בוול סטריט ובעמק הסיליקון. הואיל ושכרם צמוד לעלייה בשווי המניות, פערי השכר בין המנכ"לים והעובד הממוצע גדל בין 1980 ל-2018 בערך פי עשר. שכר המנכ"לים בחברות הציבוריות עמד ב-2019 בממוצע על כ-14 מיליון דולר, לעומת שכר של קצת פחות מ 39 אלף דולר לעובד הממוצע - יחס של כ-1:360. זאת, לעומת 1:40 לפני תחילת הפיננסיאליזציה.

העמדת שוק המניות במרכז הכלכלה וניפוחו הבלתי נגמר הביא בשנת 2018 את שלושת עשירי המניות הגדולים, ביל גייטס, וורן באפט וג'ף בזוס להיות שווים יותר ממחצית מהאמריקאים. מגזין "פורבס" מפרסם מדי שנה את רשימת 400 העשירים באמריקה. בשנת 1982 רף הכניסה לרשימה היה 220 מיליון דולר (שווי בדולרים של היום), וממוצע העושר של 400 העשירים של אמריקה עמד אז (בדולרים עדכניים) על כ-600 מיליון דולר. כמעט ארבעה עשורים אח"כ, בשנת 2018, היית זקוק ל-2.1 מיליארד דולר להיכנס לרשימה והממוצע עמד על 7.2 מיליארד דולר - גידול של פי 10, מתואם למדד.

הנה עוד מנפלאות הפיננסיאליזציה וניפוח שווקי המניות: בשנת 1982 סך כל העושר של 400 העשירים ברשימת הפורבס הסתכם בכ-92 מיליארד דולר, או כ-250 מיליארד מתואם למדד. העושר המצרפי של ה-400 הללו כיום עומד על 3 טריליון דולר - עושר מצרפי השווה לזה של 64% מהאוכלוסייה בארה"ב. בה בשעה שהעושר של 400 העשירים גדל פי 12, העושר של משק הבית החציוני באמריקה נשחק בכ-3 אחוז וכוח הקניה של השכר החציוני במדינה נשחק ב-25% לפחות. על פי בדיקה של גולדמן סאקס בספטמבר 2019, יותר מ-56% מהמניות של החברות הציבוריות, בשווי של 21.4 טריליון דולר, הוחזקו בידי האחוזון העליון; 84% מהן היו בידיים של העשירון העליון. באופן לא כל כך מפתיע ביחס לנתונים הללו, שמונת העשירונים התחתונים של ארה"ב החזיקו ביחד רק 6.7% - כך על פי מחקר של אוניברסיטת ניו יורק.

בינתיים, הלך והידרדר מצבם של אלו שאיתרע מזלם להיוולד לאחר התנפחות בועת הנכסים או שלא היו להם נכסים מלכתחילה. במיוחד הורע מצבו של העובד הממוצע, שהנכס העיקרי שלו הוא זמן עבודתו, שכוח הקנייה שלו כיום נמוך יותר מזה שהיא לפני 45 שנים. זאת למרות העובדה שהתל'ג של אמריקה גדל מאז פי 3.5, בהתאמה למדד. וכך שעה שכוח הקניה של משק הבית החציוני התכווץ, מכונת ההדפסה הגדולה הזניקה את העושר של האחוזון העליון באמריקה ביותר מ-21 טריליון דולר בשלושת העשורים האחרונים - זו תכונת היסוד של מכונת ייצור הכסף: היא מעשירה מעטים מאד על חשבון ההמונים.

אנשים מתקשים אמנם להבחין בתהליך, אך את המרירות הגוברת לתוצאותיה לא ניתן עוד להחביא. לא רק שבמערכת הבחירות הקרובה עשוי המועמד לנשיאות של אחת משתי המפלגות הגדולות להיות כזה שהפך את המתקפות על העשירים לחלק מרכזי במערכה, אלא שסקר אחר סקר מראה שדעת הקהל תומכת בו ובעמדותיו.

באחד הסקרים משנת 2017 נמצא למשל כי רק ל-31% מהאמריקאים יש דעה טובה על העשירים וכי 53% מהם חשים "חוסר אמון" כלפי מיליארדרים. אצל הדור הצעיר, העמדות היו שמאליות יותר. סקר שערך מכון קאטו בסוף 2019 מצא כי בקרב בני ה-45 ומטה, פחות ממחצית מהאמריקאים מעדיפים קפיטליזם על פני סוציאליזם. זאת לעומת 76% אצל בקרב בני ה-65 פלוס. ואילו, כאשר רוב בני ה-30 ומטה העדיפו באופן ברור סוציאליזם על פני קפיטליזם. רובם (52%) גם הסכימו עם המשפטף כי "רוב העשירים באמריקה הפכו עשירים בגלל שניצלו אנשים אחרים".

בד בבד עם תהליכי הפיננסיאליזציה ותוצאותיה, צנח בהתמדה גם שיעור האמריקאים המאמינים וסומכים על ממשלתם. בשנת 1958 כאשר החלו במכון המחקרים PEW לשאול "האם אתה יכול לסמוך על הממשלה שתעשה מה שנכון וצריך", 77% מהאמריקאים השיבו בחיוב. כשישים שנה לאחר מכן צנח האמון לשפל של 17 ב-2019.

הכלכלן הבריטי הנודע ג'ון מיינרד קיינס הזהיר מאפשרות כזו בספרו "התוצאות הכלכליות של השלום" משנת 1919. "לנין אמר כי הדרך הטובה ביותר להרוס את השיטה הקפיטליסטית היא על ידי הריסת המטבע", כתב קיינס. "על ידי תהליך מתמשך של אינפלציה, ממשלה יכולה להפקיע, בחשאי ובאין רואה, חלקים מרכזיים מהעושר של אזרחיה. בתהליך זה הם לא רק מחרימים אלא עושים זאת באופן שרירותי. ובעוד שהתהליך מרושש רבים הוא מעשיר מעטים. המחזה של ארגון מחדש של העושר מכה לא רק בתחושת הביטחון אלא גם באמון בהגינותה של מערכת חלוקת העושר", הוא כתב.

קיינס הוסיף כי "אלה שהמערכת מביאה להם את הזכייה הבלתי צפויה הזו, שהיא אפילו מעבר למה שהם חלמו או השתוקקו לו, הופכים להיות "המנצלים" וכן מוקד לשנאה של אלו שהאינפלציה רוששה... שעה שערך המטבע ממשיך להישחק, התהליך של השגת העושר מידרדר לסוג של הימור או משחק לוטו".

"לנין בהחלט צדק. אין שום דרך בטוחה יותר להביא למהפכה בעצם יסודות החברה הקיימת מאשר להרוס את המטבע. התהליך הזה מאגד את כל כוחות הכלכלה בצד ההרס ועושה זאת בדרך כזו שאפילו אדם אחד ממיליון אינו יכול להבחין בו", הוא כתב.

הפיננסיאליזציה של אמריקה לא הסתיימה. להיפך, ב-17 בספטמבר 2019 היא נכנסה לשלב השלישי והאחרון שלה, שעה שהפדרל רזרב החל לראשונה בהיסטוריה להדפיס כסף ולקנות עימו את חובות הממשלה. זאת ללא נימוקי שעת חירום אמיתית או מדומה, ובשעה שלפחות רשמית הכלכלה נמצאת במצב איתן, התעסוקה מלאה, והבורסה בשיא כל הזמנים.

וכך בתוך פחות מחמישה חודשים הדפיס הפדרל רזרב והגדיל את מאזנו בכ-450 מיליארד דולר - יותר ממחצית המאזן שצבר במשך כמעט 95 שנה מהקמתו ועד 2008. אמריקה בניצוח הפד ובשילוב עם ציוצי הגידופים שמגיעים מהבית הלבן, תמרנה עצמה לפינה בלתי אפשרית. אם תיפסק ההדפסה והרס המטבע, כל מגדל הקלפים יקרוס באחת. מאידך, אם תואץ ההדפסה, יתרחב ההרס המתמשך שהיא זורעת סביבה עד שבנקודת זמן בעשור הקרוב מגדל הקלפים יקרוס לאיטו. הנשיא קנדי היטיב להזהיר בשנת 1961, כי "אלו המבקשים בטיפשות להשיג כוח על ידי רכיבה על גב הנמר סופם שיסיימו בתוכו". נמר ייצור הכסף אינו יוצא מכלל זה.

הכותב הוא עורך דין בהשכלתו העוסק ומעורב בטכנולוגיה. מנהל קרן להשקעות במטבעות קריפטוגרפיים, ומתגורר בעמק הסיליקון זה 22 שנה. מחבר הספר "A Brief History of Money" ומקליט הפודקסט KanAmerica.Com