דעה: מדוע ישראל צריכה בחירות אזוריות

מי מייצג את העיר או האזור שלך בכנסת? אם את לא מירושלים או גוש דן, קרוב לוודאי שהתשובה היא: אף אחד. אם אתה מתגורר בשכונות הפחות מבוססות בעירך, הסיכוי שאחד מחברי הכנסת הוא שכן שלך, נמוך מאוד. בשיטת הבחירות שלנו אין מרכיב של ייצוג אזורי. בישראל בדומה להולנד, המדינה כולה היא אזור בחירה אחד: לאחר סגירת הקלפיות נאספים קולות הבוחרים מכל הארץ ל"סל" אחד, ומתוך הסל הזה מחלקים את כל 120 המושבים בכנסת בין המפלגות, לפי האחוזים מהקולות שקיבלו.

ברור ומובן מאליו? לא לגמרי . ישראל יוצאת דופן בקבוצת המדינות שיש בהן דמוקרטיה פרלמנטרית ושיטת בחירות יחסית. בדמוקרטיה פרלמנטרית, האזרחים בוחרים את הפרלמנט והממשלה שתלויה באמונו וצריכה רוב של תומכים בפרלמנט כדי לכהן. בפרלמנט שנבחר בשיטה יחסית, המושבים מחולקים בין המפלגות באופן יחסי: בהתאם לאחוזים שקיבלו מתוך קולות הבוחרים.

בשונה מישראל, כמעט בכל המדינות בעלות משטר דמוקרטי פרלמנטרי עם שיטת בחירות יחסית, קיימת גם חלוקה למספר אזורי בחירה. המפלגות, במקום להציג רשימה ארצית אחת, מציגות גם מועמדים ייעודיים לכל אזור. מספר אזורי הבחירה יכולה להיות קטן, כמו בלוקסמבורג המחלוקת לארבעה אזורים, או גדול יותר, כמו בספרד המחולקת לחמישים ושניים אזורים. גם מספר הנציגים הנבחרים בכל אזור הוא מגוון, בין מדינות: באסטוניה אזורי הבחירה ששולחים כל אחד בין חמישה לארבעה עשר נציגים לפרלמנט. באזורי הבחירה של ספרד, בוחרים בכל אחד בין שלושה לחמישה נציגים.

מנקודת מבטה של הדמוקרטיה הישראלית יש לשיטה האזורית שני יתרונות בולטים: ראשית, חלוקה לאזורי בחירה מעניקה יתרון מסוים למפלגות גדולות, בלי להוציא מהמשחק את הקטנות. המשמעות היא חיזוק המשילות ע"י שיפור יכולתן של מפלגות גדולות להשיג רוב בכנסת, כאשר בניית הקואליציה פחות מסובכת, ומאפשרת פחות "סחטנות" של שותפים קטנים וקטנים מאוד. שנית, שיטה אזורית יכולה לשפר את הייצוג, ובכך לחזק את האזרחים החיים במקומות המסווגים כיום כפריפריה, ולתרום לחלוקה הוגנת יותר של משאבים והזדמנויות ברחבי הארץ.

כאשר יש חברי כנסת שתלויים, לדוגמה, בקולותיהם של תושבי אזור חיפה כדי להיבחר, יש סיכוי רב יותר שיפעלו לקידום המקום שבו נבחרו. יש כאן אפילו סיכוי לשיתוף פעולה פוליטי, החוצה שסעים חברתיים. אחרי הכל, מיעוט השקעה במערכת הבריאות והתשתיות, נאמר בנהריה והאזור שלה, פוגע בכל תושבי המקום - יהודים, ערבים, חילונים או דתיים, שנוטים להצביע למפלגות שונות על פי שייכות אתנו-לאומית ומידת הדתיות שלהם. הציפייה אינה שמפלגות אלה ייעלמו, אלא שנציגים מסוימים של כל אחת מהן יבחרו באזור ידוע, ויהיה להם אינטרס משותף לפעול לטובתו.

אז למה לא? יש הטוענים שבמדינה קטנה, וכבר מאוד מפולגת כמו ישראל, אין צורך בבחירות אזוריות והן רק יגבירו ממדים של פילוג בחברה.

אלא שמבחינת מספר בעלי זכות בחירה, ישראל כבר לא כל כך קטנה. בהיבט השוואתי, מאלבניה וקרואטיה ועד דנמרק ואוסטריה, שדומות או קטנות מישראל באוכלוסייה מקיימות חלוקה לאזורי בחירה. כמו כן, למרות השטח הגיאוגרפי הקטן של ישראל, יש גיוון חברתי וכלכלי בין אזור לאזור, חשוב שאלה יזכו לייצוג הוגן. כמו כן, שיטת הבחירות היחסית מאוד הקיימת כיום בישראל, תורמת לדינמיקה של פילוג. אזורי בחירה, לאור הניסיון בעולם יכולים לדינמיקה ממתנת. תלוי כמובן איך מחלקים ולכמה אזורים. בנוסף, איזור הוא גם הזדמנות להגדיל את מספר חברי הכנסת. אפשר להשאיר את ה-120 הקיימים בחלוקה ארצית ולהוסיף עוד כמה עשרות לבחירה באזורים. אחרי שנה של ממשלת מעבר וחברי כנסת בסוג של חופשה בתשלום, נראה שקשה לטעון שאין מספיק מהם. אבל מבחינת היחס בין מספר האזרחים למספר חברי הפרלמנט, הכנסת קטנה בהשוואה דמוקרטיות אחרות.

לשיטת הבחירות בישראל יש במה להתגאות: מתקיימות כאן בחירות דמוקרטיות כבר מזה שבעים שנה, בימי שלום ומלחמה, שגשוג ומשבר. הישרדות המשטר הדמוקרטי- במשך שבעה עשורים היא הישג יפה שלא רבות המדינות שקיימו אותו. אולם גם קשייה של שיטת הבחירות - ריבוי מפלגות וקושי בהרכבת קואליציות - מלווים את הפוליטיקה הישראלית כבר עשורים רבים, עד למבוי הסתום הנוכחי. אזורי בחירה יתרמו לחוסנה של הדמוקרטיה בישראל. 

הכותבת היא מרצה בכירה בבית הספר למדעי המדינה, והמרכז ללימודי אירופה, אוניברסיטת חיפה