דעה: מה בראש סדר העדיפויות של הממשלה החדשה?

מדינת ישראל תסכם בשבועות הקרובים את מערכת הבחירות השלישית ברציפות. כעת, לממשלה שתקום צפויים אתגרים רבים. משפחות רבות בישראל בשנת 2020 חיות במציאות בלתי אפשרית של עוני, מציאות המקעקעת את סיכוייהן לייצר לעצמן נגישות להזדמנויות. כדי לשנות את התמונה, על הממשלה הבאה להוביל שינויים מבניים מעמיקים. הקריאה שנשמעה לאחרונה של ראשי הביטוח הלאומי לייצר סט כלים רחב שיסייע למשפחות בעוני, הנה חוליה ראשונה בשרשרת צעדים בכיוון זה.

כדי להבנות מציאות חברתית טובה יותר, המאפשרת לאזרחי המדינה לחיות, להתפרנס ולהזדקן בכבוד, יש להתחיל בהתבוננות בחסמים המבניים המונעים יציאה ממצב העוני. הפערים הקיימים בין הפריפריה הגאוגרפית והחברתית לבין המרכז יוצרים נגישות נמוכה עד אפסית להזדמנויות אישיות ומשפחתיות ובכך, מונעים שוויון בתמונת העתיד.

ביישובים חלשים בפריפריה כמות ואיכות השירותים ירודה באופן משמעותי לעומת היישובים החזקים במרכז. רשויות מקומיות חלשות מתקשות להקצות תקציבים למימון חלקן בתוכניות רווחה וחינוך שמשרדי הממשלה מציעים, ולכן אינן עומדות בתנאי המקדים לקבלת מימון ליתרת הסכום. כתוצאה מכך, ילדים החיים ביישובים החלשים בפריפריה רחוקים מהזדמנויות, ורחוקים ממיצוי הפוטנציאל האישי שישנה את מסלול חייהם.

לעוני, מעבר להשלכות החומריות, נלוות השלכות סימבוליות איתן מתמודדות משפחות החיות בעוני: פגיעה בגאווה, בתחושת המסוגלות אישית, בכבוד העצמי ובביטחון העצמי. בנוסף, משפחות אלו סובלות מהון חברתי המתאפיין בקושי ליצירת קשרים חברתיים המייצרים רישות ויצירת קשרים.

במצב זה, אותן משפחות עשויות להיקלע למצבים יומיומיים בהם הסביבה, ובכלל זה לעיתים גם אנשי המקצוע, ינהגו בהן או בילדיהן כמי שדעתם אינה נחשבת, אינה נכונה או אינה ראויה. מציאות זו היא מציאות שקיימים בה קולות שקופים נטולי כוח פוליטי. מעגלי המחסור האלו משפיעים אחד על השני ומקשים על ההיחלצות מעוני.

שגרת יומן של המשפחות, עיסוקן בהישרדות יומיומית וחוסר הפניות אל מול המנגנונים הביורוקרטיים, מהווים מחסום נוסף. כדי שמשפחות במעגל העוני יוכלו למצות את זכויותיהן, אלו חייבות להצטייד בידע הנדרש, הבנה מוקדמת או מידע נרחב שכיום אינו נמצא בהישג ידן. על מנת שהפרט יוכל לשנות את מציאות חייו, על המדינה לפעול להסרת חסמים ביורוקרטיים מורכבים.

על המדינה לפעול להסרת חסמים מבניים היוצרים תופעות חברתיות קשות כמו "עניים עובדים" או במילים אחרות, תעסוקה שאינה מחלצת מעוני, המתבטאת בעלייה בשיעור המשפחות בהן שני בני הזוג עובדים אך עדיין נמצאים מתחת לקו העוני אם בשל חובות מכבידים, דרך מלכודת הקצבאות לאימהות חד-הוריות וכלה בהיעדר מימון מלא לביטוח רפואי משלים ועוד.

מחקרים מראים שכדי להוציא לפועל תוכנית לאומית מיטבית, משפחות ויחידים החיים בעוני צריכים להיות שותפים בעיצוב המדיניות הנוגעת לחייהם - "דברו איתם ולא עליהם". אנשים במצוקה כלכלית זקוקים לתמיכה, לווי צמוד והדרכה אישית בשל המתח וחוסר הוודאות שהם חווים.

הסרת חסם כזה או אחר לבדו לא תשנה את המצב. יש להביא לשיפור דרמטי בשוויון ההזדמנויות הניתנות לתושב, כך שכל השירותים הניתנים מגיל לידה ועד לתעסוקה יהיו שווים לכול. לדוגמה, יישום המלצות שהוגשו לראשי המפלגות בשנה האחרונה, במסגרת תוכנית "הקפיצה החברתית", המציגות, בין השאר, את נושא התקצוב הדיפרנציאלי בשירותים החברתיים וכן, שינוי שיטת המצ'ינג שתאפשר הקצאה הוגנת יותר, נכונה יותר ושוויונית יותר של תשומות בחינוך, ברווחה ובבריאות בקרב ישובים נדרשים.

אין ספק כי מסכת הבחירות המתמשכת פגעה בעיקר בשכבות סוציו-אקונומיות נמוכות. כעת שאנו נכנסים לתקופה שבה מורכבת הממשלה, ההתמודדות עם הפערים החברתיים ובכלל זה, העוני בישראל, חייבת להיות מונחת בראש סדר העדיפויות של הממשלה שתקום.

על הנבחרים מופקדת המשימה החשובה ביותר והיא - הדאגה לטובתו של ציבור זה וחתירה לשוויון מלא במתן שירותים לתושב. רק באמצעות התייחסות מעמיקה, רצינית וברת-תוקף נוכל לטפל בצמצום הפערים החברתיים בישראל. 

הכותבת היא מנכ"לית קרן רש"י