דעה: הקול (הנשי) נשאר במשפחה - הפמיניזם הדתי מחייב היערכות מחודשת של המשפחה

יום המשפחה שצוין לאחרונה פגש את המגמה הפמיניסטית כשהיא כבר באמצע הדרך. המערך המשפחתי עובר שינוי: תפקידים מסורתיים של אבא ואמא מזמן נחלצו מההגדרות, והמעורבות בגידול הילדים אל מול ניהול קריירה היא פרי החלטה משותפת של שני ההורים ולא מצייתת לכוחן של המסורת והנורמה. הורים צעירים מנהלים את ביתם באופן שונה לגמרי מזה של הוריהם, בחלוקת הנטל והסמכויות. הם אפילו לא קוראים לזה פמיניזם, זה המצב הטבעי. אבות רוצים להיות מעורבים יותר ומחוברים יותר לילדיהם, אימהות בוחרות בהגשמה עצמית ומוותרות על הפרפקציוניזם או פשוט מצליחות לבצע ג'אגלינג מרהיב בין הבית לקריירה, ועדיין בתחום הדתי הפמניזם מאתגר את המשפחה ומשנה את מערך הכוחות ואת היחסים בתוכה.

הפמיניזם הדתי שבא לעולם בשנות ה-70 בארה"ב, נבע מרצונן העז של נשים דתיות ללמוד גמרא ולהעמיק את ידיעותיהן בעולם התורה. מאז רבו הלומדות, וקמו עשרות בתי מדרש ומדרשות לנשים. סקר שערכה פרופ' תמר הרמן בשנת 2014 העלה כי 56% מאנשי הציונות הדתית תומכים בלימוד גמרא לנשים, ובציבור הדתי-ליברלי המספרים נוסקים אף ל-70%. אך בעוד שדה הלימוד משגשג ומעלה עוד ועוד לומדות בכל שנה, המאבק על השפעה בקהילה עדיין בעיצומו, והוא רחוק מלהיות מוכרע. וכשאומרים קהילה, אומרים בית כנסת ומשפחה.

הקהילה המורכבת מגברים ונשים, משפחות וילדים, עוברת תהליך של שינוי בספרה הדתית. כדי ששינוי יתממש, יש מי שייאלץ לפנות חלק מהמקום, לוותר על פריבילגיות שהיו שמורות רק לו - ואלה בדרך-כלל הגברים. בית הכנסת המהווה עמוד התווך בכל קהילה דתית, הוא זירה שלרוב הגברים החזיקו בה לחלוטין, והשיתוף עם הנשים פירושו הרחבת ספקטרום הדעות וקבלת החלטות בתהליך מורכב ומשוכלל יותר. נערות בנות-מצווה שרוצות לעלות לתורה ולקרוא הפטרה, מאתגרות את הקהילה ואת המשפחה; נשים שלומדות הלכה באופן מעמיק, קוראות מגילה ומובילות תפילה, אוחזות עכשיו במה שנתפס כנכס בלעדי של הבנים במשפחה, אבות ואחים. התהליך הזה מחייב התייחסות מחודשת והבהרה מחדש של הזהות הדתית של כל אחד מבני הבית. המשפחה היא עדיין המקום העדין ביותר בו מגמות מפעפעות באופן שמצריך זהירות, התחשבות ודיאלוג הדדי.

כשרוצים להטיח האשמות כלפי הפמיניזם הדתי, מאשימים אותו ברפורמיות ובערעור מוסד המשפחה. מכיוון שהפמיניזם הדתי בישראל הוא אותודוקסי במהותו והווייתו ומתבסס על חקר וידע של ההלכה, ידע שצוברות נשים בשנים של לימוד ממוסד - אין שחר לטענה. אבל לגבי מוסד המשפחה יש להבהיר: הפמיניזם הדתי רואה במשפחה את אבן-היסוד של הקהילה והחברה, אולם אנחנו גורסות כי פמיניזם בבסיסו הוא סובלנות - כלפי צרכים, כלפי מחשבות וכלפי רצונות, ולכן יביא גם את המשפחה למקום גבוה יותר בתפקוד הערכי והרוחני שלה.

התהליך הזה של שוויוניות מתחיל קודם כל בתוך המשפחה, כאשר קיימת הבנה שכל אחד מבני הבית הוא אינדיבידואל גם בהיבט הדתי-האמוני, וכדי לחבר בין הפרטים דרושה תחושה של שותפות דרך: העמקה של הזהות הדתית ושיתוף שוויוני בחוויה הדתית מיטיבים עם איכות הקשרים בתוך המשפחה והופכים אותה ליחידה שבה כל אחד מהחברים בה חשים מוגשמים ומלאים. אנחנו כנשים לא דורשות להחליף את מקום הגברים אלא את הזכות להיות מחויבות. הזכות ללמוד, להתפלל, להוביל, להיות חלק מהלב הפועם של הקהילה, ולא רק צופות, ובכך לחזק את החוטים הקושרים בין כל בני המשפחה מתוך תחושת מסוגלות ושוויון.

אנחנו רוצות שבנות לא ירגישו כנספחות לאחיהן בלימוד התורה ובתוך בית הכנסת, אלא כבעלות חשיבות ומשמעות, דבר שיחזק את הזיקה הדתית שלהן. אנחנו מעוניינות שאימהות ונשים יתנהלו בבית הכנסת כבתוך שלהן, ולא רק כצופות בהצגה, וכך יוכלו לחלוק חוויה אמיתית משותפת עם בני הזוג והילדים.

אנחנו חותרות לכך שמשפחה תפעל כאורגניזם נושם ומתקדם יחד, לעבר תיקון עולם, מבלי שאף אחד מהחברים בה נשרך מאחור.

המשפחה היהודית היא לבה של הקהילה. לתוך הקהילה הזאת ראויה האישה שיש לה כל-כך הרבה תפקידים ותורמת לה מכישוריה, הכנסת האורחים שלה, החסד שלה והחוכמה שלה, להיות חברה שווה ואמא שמהווה מודל חיקוי לילדיה - לא רק כהורה ומחנכת אלא גם מורת דרך בתחום ההשקפה והתורה. 

הכותבת היא דוברת "קולך" - ארגון פמיניסטי דתי