פרשנות: לבנקים המרכזיים אין באמת כלים להתמודד עם הקורונה והורדת הריבית בארה"ב לא תסייע בדבר

 וול סטריט והנשיא טראמפ התחננו, הפצירו (וצייצו) בקריאה לבנק המרכזי של ארה"ב להיחלץ לעזרת הכלכלה. ובסוף הפד נעתר. לא בטוח שזה מספיק.

■ צעד נדיר והכרה במשבר: הפד חתך ריבית באופן חריג בצל השלכות הקורונה | גיא בן סימון

הבנק המרכזי לא יכול להצילאת כלכלת ארה"ב מנגיף הקורונה, משתי סיבות: הוא לא יכול להחזיר לעבודה מפעלים שלמים שעבודתם שובשה בהיעדר חומרי גלם ולא יכול לשכנע נופשים מוטרדים לטוס. הסיבה השנייה, וכנראה החשובה יותר, היא שהבנקים המרכזיים מאבדים זה תקופה את אחיזתם בהשפעה על מחזור העסקים.

 לפד נותרה מע תחמושת בדמות כלי הריבית. זה קרה עוד לפני ההורדה הנוכחית. התחמושת של הבנק המרכזי האירופי והבנק של יפן כבר אזלה. העולם עומד בפני הזעזוע הגדול הראשון שלו בעידן שבו הבנקים המרכזיים כבר אינם כל יכולים.

אבל יש גם חשות טובות. אותם גורמים שהופכים מדיניות מוניטרית לפחות עוצמתית, רק מגבירים את עוצמתה של מדיניות פיסקאלית. כשהמשקיעים רצים לקנות אג"ח ממשלתיות ודוחפים את התשואות כלפי מטה, ארה"ב וממשלות עשירות אחרות יכולות ללוות כל סכום שהן זקוקות לו כדי להילחם בנגיף ובסכנת מיתון מבלי שיחששו מדחיפה כלפי מעלה של שיעור ריבית.

לא מגיפה "רגילה"

תקופות מיתון בארה"ב הואצו באופן היסטורי בידי עלייה באינפלציה ובשיעור הריבית, קריסת ערך נכסים, או שניהם גם יחד. לבנקים מרכזיים הייתה את ערכת הכלים המתאימה: הם יכלו להוריד את הריבית, לקנות נכסים כגון איגרות חוב או להעמיד הלוואות ישירות לבנקים בסיכון, כפי שעשו במשבר הפיננסי של 2008-2009.

מאז אותו משבר, גורמים מבניים - כמו עלייה נמוכה בפריון, אוכלוסייה מזדקנת וסלידה מסיכון - הותירו את הצמיחה הכלכלית נמוכה ברחבי העולם, מה שהקשה על בנקים מרכזיים להעלות את הריבית, ואף הפך זאת לבלתי אפשרי. הבנק האירופי והבנק היפני הורידו את הריביות שלהם מתחת לטפס. הפד העלה את יעד הריבית לטווח קצר ל-2.25% עד 2.5% ב-2018, ואז נאלץ להוריד אותה שלוש פעמים בשנה שעברה, לבין 1.5% ל-1.75%, בשל האטה גלובלית ומלחמת הסחר. היום הוא הוריד את הריבית בחצי אחוז.

בנקים מרכזיים קיוו שעם הזמן, האינפלציה והצמיחה יתבססו מספיק כדי להשיב את שיעורי הריבית לרמה סבירה וחיובית כלשהי. הסיכון תמיד היה שאיזשהו זעזוע יעשה קצר בתהליך.

על פני השטח, נגיף הקורונה דומה לזעזועים אחרים שטלטלו את ארה"ב או הכלכלה העולמית בעבר, מרעידת האדמה בקובה שביפן ב-1995 ועד פיגועי 11 בספטמבר. ההשלכות הן לרוב זמניות: שיבושים "בצד ההיצע" לייצור, תיירות ומסחר.

מגיפות לא היו באופן היסטורי משבשות מספיק כדי להשפיע באופן ניכר על התמ"ג. השפעת הספרדית ב-1918-19, שהרגה 50 מיליון איש ברחבי העולם ו-675 אלף בארה"ב, הורידה את התמ"ג של ארה"ב ב-0.5% בלבד ב-1918. למגיפות השפעת של 1957-8 ו-1968-9 היו השפעות זניחות עוד יותר.

זה כנראה לא המקרה כעת. השיבושים בצד ההיצע שנגרמו על ידי המגיפה לוו בהשפעות בצד הביקוש: צעדי מנע שנקטו רשויות, מעסיקים ויחידים כדי להימנע מהדבקה. השינויים ההתנהגותיים הללו אחראים ל-80% עד 90% מהפגיעה הכלכלית של המגיפה.

נדרשים צעדים פיסקליים

להערכת גולדמן זאקס, 10% עד 15% מהתמ"ג של ארה"ב מגיעים משירותים כגון בידור, מסעדות, כנסיות ותחבורה ציבורית - שיסבלו אם אנשים יימנעו מהתקהלויות. להערכתם, המחלה תוריד כ-3% מהצמיחה השנתית ברבעון הבא, כשהשפעות כאלה בצד הביקוש יהיו אחראיות לכמחצית מכך.

הפד לא יכול קזז את ההשפעות האלה, אמר יאן הציוס, כלכלן ראשי בגולדמן זאקס. "אם אתה מוטרד מזה שתחטוף וירוס, לא ישכנעו אותך לסכן את עצמך בגלל שינויים קטנים בהון שלך או בריבית ההלוואות".

כוח האש האמיתי הוא במדיניות הפיסקאלית. הקונגרס עובד על חבילה של 7 עד 8 מיליארד דולר למלחמה בנגיף. ארה"ב בקלות יכולה ללוות עוד: הקונגרס אישר 65 מיליארד דולר להתאוששות אחרי פיגועי 11 בספטמבר, 100 מיליארד דולר אחרי הוריקן קתרינה ב-2005 ו-51 מיליארד דולר אחרי הוריקן סנדי ב-2012. זה בלתי נמנע גם הפעם.