דעה: ההיסטוריה חוזרת פעמיים - שובה של האסיפה המכוננת

מדינת ישראל מצויה במשבר הפוליטי הקשה ביותר מאז הקמתה. התסמינים ברורים ואין מי שיחלוק על הדיאגנוזה - שלוש מערכות בחירות בטווח זמן קצר משנה, הידרדרות
מתמשכת וגוברת באמון הציבור ברשויות השלטון ופילוג גובר בספרה האזרחית. המשבר והמחלוקת, כך גורסים חלקים נרחבים בתקשורת ובציבור, נובעים מהתבצרותו של בנימין נתניהו בכיסאו ובנאמנות הבלתי מתפשרת שמעניקים לו נבחרי הציבור ממה שמכונה "גוש הימין-חרדים".

אך למעשה, מחלוקת זו דומה באופייה לקרחון - עשרת אחוזיה, המצויים מעל לים הפוליטי זמינים בנקל, אך 90% הנותרים, המלמדים על עוצמתה ומהותה האמיתית, שקועים במעמקי המצולות, הרחק מעינינו. וכפי שהתחממותו של כדור הארץ מגלה בפנינו את חלקו הנסתר של הקרחון, כך פועל גם המרחב הפוליטי. מעט התחממות יצרים, לחצים והתנגשויות - ואך צפה לה ליבתה האמיתית של המחלוקת. ההפרדה בין דת למדינה, הפרדת הרשויות, היקף זכויות האדם והאזרח בישראל, מעמדם של התושבים הישראלים-ערבים והחרדים ותפיסתנו לגבי גבולות המדינה. כל אלו שבו וצפו בשנה האחרונה וחשפו כי המחלוקת עמוקה בהרבה משאלת שלטונו של נתניהו. וכפי שקרחונים מתנקזים אל אגן מרכזי, כך גם נוהגות מחלוקותינו, המתנקזות כולן אל סוגיית היסוד שבתקומתנו הלאומית - האיזון שבין זהותנו הלאומית, היהודית, לבין זהותנו המשטרית, הדמוקרטית.

סוגיה זו לא קיבלה מעולם את הטיפול היאה לה. במשך שנים חמקנו ממנה וכמיטב המסורת הישראלית מלמלנו לעצמנו "שיהיה בסדר". אין זה סוד שמדינת ישראל נבנתה כפרטץ', בהיבט הפיזי והמשטרי כאחד. טבעו של פרטץ' שתחילתו בכוונות טובות ושאיפות גבוהות וסופו בנמהרות ובינוניות. סיפורנו הלאומי, לדאבוננו, אינו שונה. ראשיתו במועצה מכובדת ושאפתנית - מועצת מדינה הזמנית - אשר הועידה לעם את בחירתה של אסיפה מכוננת שתדון בסוגיות היסוד ותיצור חוקה לישראל. ואולם, בהגיעם של הנבחרים אל כיסאם, גילו אלו כי יצירתה של חוקה היא מלאכה סבוכה וקשה. וכך, בהמשכו של הסיפור, כידוע, הסתפקנו בהסכם שברירי המכונה "הסטטוס קוו" ובפשרה של עסקנות פוליטית - "החלטת הררי", בה הוחלט, הפלא ופלא, לתת לוועדה לכתוב את "פרקיה" של החוקה. ברבות השנים חוקקה הכנסת חוקי יסוד ועם בואה של "המהפכה החוקתית" חשף בית המשפט כי אלו הם למעשה חוקתה של ישראל. תפיסה זו קנתה שביתה במערכת המשפט, אך בקרב העם, לא רק שחוקי היסוד לא קנו אחיזה אלא נמצא כי קרוב למחצית העם גילו עוינות של ממש כלפי תפיסה זו ורואים בה מחטף. וכך, נותרו סוגיות היסוד ואיתן העם כולו, במחלוקת עמוקה.

מערכת בחירות נוספת לא תקדם דבר, מלבד העצמת המשבר. אף אם זו תסתיים בהכרעה, תוחלתה הבלעדית היא כנסת מעורערת, כקודמותיה, שתפעל להעצמת והגברת המחלוקות במקום לפתרונן, בעת רגישה במיוחד. "ההיסטוריה חוזרת על עצמה פעמיים, פעם כטרגדיה ופעם כפארסה", כך לימדנו קארל מארקס. רואי השחורות ישתעשעו במחשבה כי אנו צפויים לחזק אבחנה זו במעלה נוספת. ביתנו הראשון נחרב בשל שפיכות דמים, השני בשל שנאת חינם, רק מתבקש שמריבות פנימיות יכלו את ביתנו השלישי, או כפי שהיטיב להגדיר זאת רינו צרור: "יהודים, פעם שלישית". נדמה, אם כן, שהכול מרמז כי פנינו לפארסה. ואולם, את נחמתנו נוכל למצוא בקלישאה ההפוכה לפיה משבר יכול להתגלות דווקא כהזדמנות, לצמיחה ולא לנבילה. אם יש אמת בכך, הרי שלפנינו לא משבר היסטורי, כי אם הזדמנות כזו. הזדמנות שנייה למוסד נושן, מתוך תקווה כי זה יובילנו לתקומה ולא לפארסה. הגיעה העת ולשוב ולדבר ברצינות, על אסיפה מכוננת בישראל.

היה זה השופט חשין ז"ל שלימדנו כי בימי עבר נכתבו החוקות ב"אש, דם ותמרות עשן". עלינו להוכיח כי ימינו שונים, על כולנו לחדול לרגע מכתיבת הפוסט המפלג הבא, מן הציוץ המי יודע כמה המתריע כי המחנה השני מוביל לקץ הדמוקרטיה, מהטור המגדיר איזו קבוצה אינה לגיטימית כרגע בשיח הפוליטי ומההפגנה הבאה שבה יוכרז איזה אדם אינו ראוי למשרתו ואיזו רשות שלטונית פשעה בישראל. "הגיע העת לפיוס", כפי שהכריז נתניהו - עלינו להפסיק ולומר כל היום "לא" ולהיזכר, אף אם באופן תחום מוגבל, כי בצידה קיימת גם המילה "כן". כה עסוקים אנו באי ההסכמות שספק אם זוכרים אנו על מה ביכולתנו להסכים, אך לכך, יותר מכל, זקוקים אנו כעת.

עלינו להעמיד, בשנית, מוסד שידון במאחד ובמשותף, טרם הדיון במפלג ובזר. זהו תפקידה של האסיפה המכוננת, לדון בסוגיות היסוד מתוך שאיפה להסכמה רחבה. זוהי מהותה של חוקה, להגדיר את זהותנו הלאומית ואת חוקי המשחק במסגרתם פועל משטרנו. ויובהר, אין המדובר כאן במתכונת לאוטופיה, בבחינת "מלוא הארץ הסכמות". בישראל חברה רב תרבותית ובמישורים רבים אין מנוס מתחרות על האמת והפתרונות הפוליטיים, זהו חלק ממהותה וטבעה של השיטה הדמוקרטית. ויכוח אינו מילה גסה, אך גם ויכוח זקוק לשיטה ודרך, לחוקי משחק.

מבנה, כך מחייבת תורת ההנדסה, זקוק ליסודות האחוזים בקרקע על מנת ליהנות מיציבות. ביתנו הלאומי אינו שונה, קל וחומר כאשר מדובר בבית עמוס, רועש וגועש כמדינת ישראל. והנה, בבואה של ישראל לחגוג 72 שנים להיווסדה, מגלה היא שיסודותיה שנויים ורעועים עד מאוד. בור הולך ונפער בתוך ביתנו, שיפוצו או עוד קורה תומכת, כבר לא יועילו. עלינו להיישיר יחדיו מבט אל לועו, ולחפור בו צורה עמוקה ומתישה, עד שנגיע ליסודות ונעניק להם הכוח לנשיאת ביתנו הלאומי. העת עוד לא מאוחרת, אך הזמן דוחק והשעה גדולה.

הכותב הוא עורך דין, תלמיד במסלול לתואר שני מחקרי בבית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה