השיחה שאני שומעת הרבה סביב יום האישה מתחילה בשאלה: "למה עדיין צריך את זה". זו שאלה שעלתה גם אצלנו בחברה במסגרת פעילויות יום האישה, גם מצד נשים וגם מצד גברים. התחושה היא שיש אנשים שמרגישים שכבר הגענו לאיזשהו שוויון סביר, אחרים שבעיניהם זהו יום מחליש וכאלו שמרגישים שכבר הגזמנו, שכל מה שרצינו קיבלנו ועכשיו אנחנו פשוט תקועות עם איזו מנטרה. אז עצרתי לשאול את עצמי, האם הגענו לשוויון סביר? האם הגזמנו? והאם היום הזה באמת מחליש? בעיניי התשובה לכל השאלות האלו היא - ברור שלא.
ברור שלא הגענו לשוויון, בטח לא סביר
מספיקה הסתכלות קצרה כדי לראות שהפער המגדרי עדיין קיים סביבנו, בתוכנו. מספר הנשים בתפקידי מפתח נשאר נמוך. אחוז הנשים בפוליטיקה, מספר המנכ"ליות, דירקטוריות, יזמיות, מנהיגות, גם הוא לא מרקיע למרות שאנחנו חצי מאוכלוסיית העולם. איך זה סביר שהייצוג הזה לא מתבטא בכל תחום? זה לא. ועלינו, הנשים, לקחת את מקומנו ולשאת באחריות על עיצוב העולם והדרך בה החברה שלנו צועדת.
לצד האחריות, אני מאמינה שעלינו לפעול גם לעצמאות. בסיס ההתנהלות העצמאית שלנו כנשים נבחן בכל מיני אספקטים. דוגמה שראוי לבחון בעיניי היא ניהול המצב הפיננסי שלנו. כי למרות שמדובר ביסוד בסיסי, יומיומי אפילו, בחיים של כל אדם, גם שם המצב לא משהו. אני מכירה הרבה מאוד נשים שמנהלות את חשבון הבנק שלהן בצורה הדוקה כמו גברים - אבל גם יותר מדי נשים שלא. לא בודקות את מצב החשבון באותה תדירות, לא ממנפות את הכסף שלהן, לא משקיעות בשוק ההון. ואני לא מצליחה להבין למה! הרי ניהול הכסף שלי הוא הבסיס לעצמאות ולחופש. האחריות שלי כאישה על הכלכלה האישית שלי, על הכסף שלי, היא בעיניי נקודת בסיס בדרך שלנו לשוויון, שנמצאת בתחום האחריות האישית של כל אחת ואחת.
ברור שלא הגזמנו
תהייה שמדי פעם עולה לי סביב הסוגיה הזו בשיחה עם גברים, היא: מה אתם הייתם מרגישים. אילו הייתם אתם נולדים נשים, האם הייתם מרגישים שקיים שוויון הזדמנויות, שוויון ביחס? האם הייתם מרוצים? האם זהו עולם שהייתם רוצים לחיות בו, או שהייתם רוצים לשפרו? לשפר את מעמדכם. התשובה לדעתי ברורה. ואגב, יש חוסר שוויון שראוי לתקן גם עבורכם. הרי בדיוק כמונו, הנשים, גם גברים הם הורים, אבות שהיו רוצים לקחת חלק פעיל במשפחה שלהם, להיות נוכחים. אבל לרובם זו אפילו לא אפשרות שעולה על הדעת, למרות שמשרת אב היא באמת מושג קיים ולדעתי מעטים הגברים שעצרו לחשוב על כך. כולנו עדיין כלואים עמוק בפרדיגמה. נכון, שינוי של הפרדיגמה אינו מובן מאליו כי הוא מדבר על שינוי של מאזן כוחות. שינוי מהותי, המכיל אלמנט של פחד ורתיעה משינוי הסטטוס-קוו. אבל בחינה אמיתית של ההבניה החברתית הזו מובילה להבנה שיש פה רווח אמיתי וברור לכל הצדדים ומדובר בשיפור החיים עבור כולנו.
התייחסות יתר? אם כבר, התייחסות חסר
אפשר להציץ בטוקבקים לכתבות העוסקות בנשים שנמצאות בעמדות כוח ולהבין די מהר שמשהו בתגובות, בניסוח שלהן, אחר ושונה מהאופן שבו מגיבים לגברים בעמדות מקבילות. היחס של החברה לאישה, ובפרט לאישה חזקה, מאוד ברור וצורם שם. לכל אחת מהנשים האלה הייתה נקודה בה היא קיבלה איזו עמדת מפתח ואחריות שהייתה גדולה ממה שהיא חשבה שהיא מסוגלת לה, עמדה שדרשה ממנה לצמוח ולגדול מעל עצמה. זה נכון לגברים ונשים כאחד, אבל ההזדמנויות האלה עדיין לא קיימות עבור נשים באותה תדירות. ואני מרגישה שבאזור הזה, אזור ההזדמנויות, נדרשת פריצה. התייחסות שונה. אפליה מתקנת אם תרצו. ואחרי שזה יקרה, ניתן ונכון יהיה לצפות מכל בעל תפקיד, או בעלת תפקיד, שתוכיח עצמה כאחת האדם. לכן, אני מאמינה שעל מי מאתנו שנמצאות בעמדות כוח או השפעה, חלה החובה והזכות לקדם יותר ויותר נשים צעירות לתפקידים בכירים ולעמדות מפתח, לדחוף יותר נשים לתחומי לימוד ועשייה בהם יש מיעוט נשי, לקחת חלק בהכוונה מקצועית ומשפחתית, לפתח מוצרים שמעצימים נשים והרשימה עוד ארוכה.
השאלה אינה האם היום הזה מחליש או לא
השאלה לדעתי היא לא האם יום האישה מחליש או לא, אלא עצם מתן הבמה לקונפליקט משמעותי וההזדמנות לקיום דיון ציבורי שנוגע לא רק לחצי מהאוכלוסייה, אלא לכולה. אלו צריכים להמשיך ולהתקיים כדי לסגור פערים, כדי להעצים את מה שהשגנו עד היום, כדי להוות דוגמה לנשים וגברים כאחד. כל עוד הפערים האלה קיימים, יש גם צורך ביום האישה.
הכותבת היא מנכ"לית PEPPER, הבנק הדיגיטלי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.