דעה: נוכח התפשטות הנגיף, הגיע הזמן לחשוב אחרת ולהתמקד ברפואה דיגיטלית

מהן שלושת המילים הראשונות שקופצות לראש כאשר נשמעת המילה "מחלה"? לרב המילה הראשונה היא "רופא", השנייה "מיון " או "בית חולים"." והשלישית "תרופה או מרפא". נוכח נגיף הקורונה, אולי הגיע הזמן לחשוב אחרת? הרפואה הדיגיטלית מציעה שלוש מילים חדשות "טכנולוגיה", "בית", ו"קהילה".

איום הקורונה מעמיד במבחן את חוסנה של מערכת הבריאות, ואת כשר הסתגלותה. המומחים מתריעים מפני קריסה של המערך האשפוזי, הסובל גם כך מתפוסת יתר ומתת תקינה של צוותים רפואיים ושל מיטות. האתגר האמיתי, טוענים המומחים, הוא לגרום לאזרחים לגלות אזרחות טובה, לנהוג באחריות ולציית למגבלות המחמירות על חופש התנועה ועל קיום מגע עם אחרים. משבר הקורונה מזמן חשיבה מחודשת על תפקיד הדיגיטציה במערך שירותי הבריאות.

בישראל ובעולם, מדברים זה כמעט עשור, על כך שזירת הטיפול המרכזית חייבת לעבור מבית החולים וממחלקות האשפוז, לקהילה ולבית. המלחמה על מיטות אשפוז ועל תקנים נדמית כמו קרב מאסף אל מול שיעורי התחלואה העולים מידי שנה, ואל מול הגידול באוכלוסייה. הפתרון, לפחות בחלקו, טמון במהפכה הדיגיטלית בשירותי הבריאות.

על רקע זה מעניינת במיוחד היוזמה פורצת הדרך של הנהלת המרכז הרפואי שיבא להתמודד עם אתגר הקורונה. הנהלת שיבא, מציעה, בין השאר, ערכה הכוללת טאבלט, מד לחץ דם, מד סטורציה, מד חום וערכת Tyto לבדיקה מרחוק. הערכה תאפשר ניטור מרחוק של חום, דופק, מצב הריאות, הגרון, האוזניים, הבטן, והעור - ולמעשה תביא את המעבדה הביתה. נשאים וחולים קלים יפיקו מידע מגופם, יזרימו אותו בזמן אמת למוקד רפואי, ויטופלו בביתם. אך ורק החולים הקשים יגיעו לבתי החולים ויתאשפזו במחלקות האשפוז.

מודל זה מאפשר מעבר ממנטליות של "תיקון" מטופלים המרותקים למרכזי הריפוי (בתי חולים), למנטליות של ניטור ואבחון מרחוק הנסמכים על שותפות מטופלים-רופאים, ועל התאמה אישית של הרפואה. איך זה עובד? מטופלים המצוידים בטכנולוגיה מפיקים מגופם מידע אמין ומגוון (מדידה, שמע ותמונה). המידע מוזרם בזמן אמת לרשת של מומחים הלומדת, מפענחת, מאבחנת ואפילו מטפלת מרחוק. מלאכת הניטור, האבחון ולעיתים הטיפול נעשית בסביבה הטבעית בה המטופלים/ חולים בפוטנציה חיים את חייהם, מבלים ועובדים. כך מתאפשרת רפואה מניעתית ומכילה, שמרכזה בקהילה, המחליפה את המודל "הבית חולימי" הקורס אל מול הביקושים.

אלא שהצלחתה של הרפואה הדיגיטלית מחייבת קיומם של שלושה יסודות: הטמעה רחבה של טכנולוגיות מידע חדישות, טיפוחם של מטופלים-שותפים, ותשתית תומכת בקהילה. בזאת טמון האתגר הגדול. בעולם הרפואה הדיגיטלית, המטופלים, הם המנהלים את מצבם הבריאותי - בבריאות ובחולי. הם מצופים לעקוב אחר מצבם הבריאותי באופן יומיומי ושגור, להפיק מידע רלבנטי, לשאול את השאלות הנכונות, להסיק מסקנות נכוחות מהמידע שברשותם, לדווח, דייק את תחושותיהם, ולנהוג באחריות. לא עוד מטופלים סבילים שמתקנים אותם כמו "המפטי דמטי", ומקווים שאם רק ינתן להם דף מידע, או אתר אינטרנט לגלוש בו, הם יעשו מה שיגידו להם, ולא יחזרו יותר לבית החולים.

היסוד השלישי של הרפואה הדיגיטלית הוא פריסתה של רשת תמיכה קהילתית הסועדת את הפרט בחוליו. אחריות אזרחית מהסוג שהמודל הדיגיטלי מחייב, נשענת על הידיעה הברורה שכאזרח או כאזרחית לא אופקר לגורלי בעת חולי, או משבר. התגייסות אזרחית מהסוג שנדרש כעת, יכולה להיתמך בטכנולוגיה, אך נסמכת בראש ובראשונה על טיפוחם של מטופלים שותפים, ועל מערך משוכלל של דאגה ממשלתית למבודדים בביתם. נוכח ההפרות של יחידים את הוראות הבידוד של משרד הבריאות, ונוכח ההתפרצויות האלימות של כמה מבודדי-בית, נשמעו טענות על חוסר הצייתנות המאפיינת את התרבות הישראלית. רבות דובר בשבחה של הצייתנות, המשמעת, והכבוד לסמכות המאפיינים את העם הסיני. אבל אולי, אין לנו צורך באזרחים צייתנים, אלא באזרחים-שותפים וסולידריים?

הכותבת היא ראש המרכז לחקר המידע בבריאות, ומרצה בכירה במחלקה להנדסה תעשיה וניהול, המרכז האקדמי רופין