שוטרים בכל בניין, מעקב אחר אזרחים, קנסות ושיעורי חינוך מחדש: כך עבד הסגר בסין

כשהמפלגה הקומוניסטית הכניסה להסגר עיר שלמה כדי להילחם בהתפרצות הקורונה, כמה מומחי בריאות ציבור בעולם הזהירו שהגישה הקשוחה הזו מתעלמת מנורמות מקובלות של תגובה למגיפות, והיא עלולה רק להחמיר את המצב. כעת, כאשר מספר החולים החדשים בסין יורד, התגובה הנוקשה של סין מתחילה לקבל פרספקטיבה שונה.

כשהנגיף רק התחיל להתפשט, הרשויות בסין לא ידעו כיצד להתמודד. הן נזפו ברופאים שניסו להזהיר, הכחישו שהוא יכול לעבור בין בני אדם ולמעשה אפשרו לנגיף להתפשט בלי מעצורים.

ואז המדיניות השתנתה ובייג'ינג החלה לתקוף את הנגיף באגרסיביות.

לקראת סוף ינואר הרשויות סגרו את ווהאן, על 11 מיליוני תושביה. בהמשך הגיעו עוד לפחות תריסר הסגרים. המפלגה שיגרה גדודים של מפקחים בדרג נמוך לשמור על פתחי הכניסה למתחמי מגורים ולהגביל את תנועת הדיירים. היא גם השתמשה בנתונים של רשתות סלולר כדי להתחקות אחרי יחידים שהתחמקו מהסגר, גייסה מתנדבים לעבור מדלת לדלת כדי למדוד חום לדיירים, וגייסה את עזרת חברות הטק כדי לפתח יישומים להפרדת אנשים בריאים מאלו שבסיכון גבוה.

בשלב מסוים יותר מ-500 מיליון בני אדם (יותר מאוכלוסיית צפון אמריקה) נשלחו לבתיהם, לפי אומדן זהיר של הוול סטריט ג'ורנל שמתבסס על דיווחים רשמיים - בשיאו, הסגר הקיף לפחות 20 מחוזות ואזורים.

חלק מהחוקרים עדיין חלוקים ביחס לשאלה האם התגובה הזו למשבר היתה נכונה ובכל זאת, סימני הירידה בהידבקות גרמו למומחי מגיפות ובריאות הציבור לחשוב מחדש על ההנחות שלהם. כך לדוגמה, מומחה למחלות מדבקות באוניברסיטת קליפורניה, ברקלי, שהיה תחילה ספקן לגבי הגישה הסינית, אומר היום ש"סין הוכיחה שאם אתה דרקוני מספיק, אם אתה משקיע מספיק משאבים, אתה יכול בפועל לבטל העברות של הנגיף".

מדינות אחרות ייתקלו כנראה במכשולים גדולים ביישום אותה הטקטיקה. לממשלת סין בניגוד אליהן יש סיבולת לכאב כלכלי, ונכונות לדרוך על זכויות הפרט.

סיפורה של ויוי שן, עוזרת תפעול בת 27 ממזרח סין, מראה איך פעלו הרשויות להכיל את הנגיף:

שן שהתה שבועיים בווהאן בנסיעת עבודה בשלב המוקדם של התפרצות הנגיף, כשהרשויות המעיטו בגודל הסכנה. היא חזרה לביתה בסוף ינואר. כמה ימים לאחר מכן הרשויות סגרו את ווהאן.

במשך שבוע, שן קיבלה אינספור צלצולי טלפון מהמשטרה המקומית, פקידים קהילתיים, עובדי בריאות ואחרים ששאלו אותה על נסיעתה האחרונה ואם יש לה חום. "הם אמרו לי שכנראה עברתי שם, ורשת הסלולר שלי נתנה להם את הנתונים", סיפרה בהמשך.

חברות הרכבות והתעופה הממלכתיות, ורשתות הטלקום היו קו ההגנה הראשון של הממשלה נגד התפשטות הנגיף. החוק הסיני מחייב הצגת תעודת זהות בקניית כרטיסים לרכבות או לטיסות, וקנית כרטיסי SIM לטלפונים, ולכן קל יחסית לרשויות להתחקות ולהתקשר למי שנסע באזורים שנפגעו קשות מהנגיף. רשתות סלולר העבירו נתוני מיקום של אנשים, המידע זרם לנציבות הבריאות הלאומית וסוכנויות נוספות שמעורבות במסע נגד הנגיף.

הנתונים הללו אפשרו לצוותי התגובה לשחזר את תנועתם של נשאי הנגיף בדייקנות בלתי רגילה. כמה ערים ניצלו את המידע לפרסום מסרים במדיה החברתית ולהזהיר אנשים שהיו בסכנת חשיפה.

אלא שבתוך זמן קצר התברר שההידבקות מהירה יותר מהנתונים. כאשר מספר החולים החדשים טיפס, מנהיגי המפלגה פנו לשיטות ותיקות יותר של פיקוח. הם הורו לפקידים מקומיים לסגור עוד ערים ועיירות, והפעילו ועדות שכונתיות לביצוע מעקבים פיזיים על תושבים בבנייני מגורים.

הרשויות כפו משטר של "ניהול בסגנון סגור" על מתחמים של בנייני דירות. היציאות הצדדיות נחסמו כדי שהדיירים יוכלו לצאת רק דרך שער יחיד שאויש באנשי ביטחון. כמה רשויות מקומיות בחוביי חייבו אזרחים שלא מצייתים להנחיות הבריאות לעבור חינוך מחדש. בערים מסויימות אנשים שנתפסו במרחב ציבורי ללא מסכה או היתר נדרשו לשלם קנס 1ולהגיע לשיעורי חינוך כפויים באיצטדיוני ספורט, שבהם ה"תלמידים" יושבים בריחוק זה מזה.

הממשלה התחילה לעבוד גם עם ענקיות טק כמו עליבאבא על פיתוח יישומים לטלפון חכם שיעניקו "דירוגי בריאות". משתמשים בלי תסמינים ועם היסטוריה "נקייה" של נסיעת מקבלים תג ירוק שמאפשר להם לנוע בחופשיות. משתמשים בסיכון גבוה יותר מקבלים תג צהוב או אדום, שמגביל את תנועתם. בינתיים זה די עובד להם.