האם יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין יכול למנוע את החלפתו?

הודעתו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין כי לא ייתן יד להצבעה במליאת הכנסת למינוי יו"ר כנסת חדש, נראית במבט ראשון כהתנהלות כוחנית המתאימה ליו"ר ועד עובדים רב-עוצמה המתעקש לאחוז בקרנות המזבח. התנהלות זו נראית זרה לעומד בראש הרשות המחוקקת, המתיימר לייצג את הממלכתיות הישראלית. אולם כאשר בוחנים לעומק את טענתו של אדלשטיין, דבריו אינם משוללים כל יסוד.

בתגובה לבקשת 62 חברי הכנסת מסיעות "האופוזיציה" להעלות את עניין בחירת היו"ר, כתב אדלשטיין כי "מהלכים פוליטיים חפוזים, כמו בחירת יו"ר כנסת קבוע והעברת חקיקה שנויה במחלוקת, מטרתם לסתום את הגולל על האפשרות לאחדות שאותה העם רוצה. הזמן לפוליטיקה קטנה נגמר. לא אתן יד למהלך שובר מוסכמות, שמטרתו לאפשר ביצוע מחטפים בבית המחוקקים". אדלשטיין הוסיף כי "צו השעה עבור מדינת ישראל היא ממשלת אחדות רחבה". או במילים אחרות: לא אתן יד להחלפתי, כי הדבר יפגע בסיכויי הקמת ממשלת האחדות.

האם אדלשטיין צודק? ובכן, תקנון הכנסת קובע כי "יושב-ראש הכנסת ייבחר לא יאוחר מהמועד שבו כונסה הכנסת לצורך כינון הממשלה". אנו רואים כי התקנון מחייב בחירת יו"ר כנסת לכל המאוחר עם כינון הממשלה, אך התקנון לא מגביל את חברי הכנסת למנות יו"ר לפני כן. למעשה, אדלשטיין עצמו מונה לתפקידו לאחר הבחירות לכנסת ה-21, מיד עם השבעת הכנסת למרות שטרם הוקמה ממשלה, שבסופו של יום כלל לא הוקמה.

העובדה שהתקנון מקשר מבחינת לוח הזמנים בין בחירת יו"ר כנסת לבין כינון ממשלה, מלמד כי יש קשר הדוק בין השניים. בניגוד למינויים אחרים, המינוי של יו"ר הכנסת הוא לכל הקדנציה. הדרך היחידה להדיח את יו"ר הכנסת, היא ברוב מיוחד של 90 חברים. הרבה מעבר לסך האצבעות של קואליציה מצויה במחוזותינו. מעבר לכך, חוק הכנסת קובע כי גם רוב של 90 לא מועיל אלא מחמת "התנהגות שאינה הולמת את מעמדו".

לטענת אדלשטיין, רוב מקרי של 62 או 61 חברי כנסת יסנדל את הכנסת ואת הממשלה הבאה באופן לא ראוי, מהסיבה הפשוטה שלא מדובר ברוב אמיתי. אומנם לצורך הצבעה זו יש למהלך רוב, אולם בשום קונסטלציה אין לגוש כחול-לבן רוב להקמת ממשלה ללא סיוע של בלוק הימין. הרשימה המשותפת הבהירה שהמלצתה על גנץ היא אך ורק על דעת שיקים ממשלת שמאל, אולם למהלך כזה אין הסכמה בתוך כחול לבן לאור התנגדות צבי האוזר, יועז הנדל וח"כים נוספים כמו גם התנגדות מפלגת ישראל ביתנו. 61 הממליצים על גנץ הם אשליה, 61 ממליצים אלה לא מוכנים לשבת יחדיו ולהקים ממשלה.

אומנם בכנסת ה-21 אדלשטיין מונה מיד לתפקידו, אולם ההערכות היו כי מפלגת ישראל ביתנו תצטרף לקואליציה. אדלשטיין זכה לרוב מוצק של מעל 100 חברי כנסת שתמכו בבחירתו.

הנקודה החלשה בטענת אדלשטיין היא שבמציאות הנוכחית גם לבנימין נתניהו אין שום היתכנות להקים ממשלה. אדלשטיין אומר כי לא יאפשר "ביצוע מחטפים", אולם לאור מצב הליכוד שכבר שלוש מערכות בחירות לא מצליח להקים קואליציה - קשה להגדיר זאת כמחטף. האפשרות היחידה להקמת ממשלה היא באמצעות ממשלת אחדות כזו או אחרת. עיכוב בחירת היו"ר נועד להביא את הליכוד למשא-ומתן להקמת הממשלה בנקודת פתיחה טובה יותר.

לגיטימי שאדלשטיין רוצה לדאוג לאינטרסים של גוש הימין ולאינטרס הפוליטי האישי שלו. אך מלבד הבעייתיות המובנית של ניגוד העניינים בכך שיו"ר הכנסת מנצל את סמכותו כדי להיטיב עם עצמו, השאלה אם יש לו בכלל סמכות לעשות זאת. תקנון הכנסת קובע כי הסמכות להעלאת נושאים לדיון במליאת הכנסת נתונה ליו"ר הכנסת. יועמ"ש הכנסת, עו"ד איל ינון, קבע בחוות-דעת כי אין ליו"ר הכנסת סמכות למנוע סתם כך העלאת נושאים לדיון.

הנקודה החלשה: אין התייחסות פורמלית לממד הזמן, האם יו"ר הכנסת חייב להעלות את הנושא לדיון ברגע האפשרי הראשון, כלומר כבר היום? "תורה שבעל-פה" אומרת כי על יו"ר הכנסת להעלות נושא לדיון תוך "פרק זמן סביר" מעת שהתבקש לכך, ובמספרים: בתוך שבועיים.

אם אדלשטיין יסרב להעלות את הנושא לדיון בתוך פרק הזמן הסביר, מדובר יהיה בצעד אנטי-דמוקרטי שיש לבוז לו. גוש הימין שקידש בשנים האחרונות את עיקרון המשילות, צריך לגלות עקביות גם כשהרוב נמצא אצל הצד השני. אם רוב המחוקקים, המבטאים את רצון הריבון, מעוניינים להחליף את אדלשטיין, עליו לאפשר זאת ללא התחכמויות. ודאי וודאי לאור העובדה שאלדשטיין מצוי בניגוד עניינים, כאמור.

לסיום יש להעיר כי אם אכן תוקם ממשלת אחדות לאומית, אין זה בלתי אפשרי להחליף את יושב-הראש הכנסת ולהשיב את המצב למתכונתו. תקנון הכנסת קובע כי יו"ר הכנסת רשאי להתפטר על-ידי הנחת מכתב התפטרות, והכנסת תבחר מבין חבריה יו"ר חדש. כלומר, בכל מקרה לא מדובר בצעד בלתי הפיך. אם תוקם בסופו של דבר ממשלת אחדות, יש להניח שבכל מקרה יכהנו שני יושבי-ראש כנסת ברוטציה של שנתיים.