סטטוס ניהול משבר: האמון במשרד הבריאות ייסדק; משרד האוצר בכלל לא במגרש

בואו נעשה סדר, מבחינה בריאותית: ההגעה של הקורונה לישראל וההתפשטות שלה במדינה היא אתגר משמעותי חריג בחומרתו, אבל היא עדיין לא בבחינת משבר. היא מותחת את מערכת הבריאות עד לקצה היכולת שלה, אבל כל עוד זה בקצה גבול היכולת ולא מעבר לו - היא עדיין לא בבחינת משבר. ואני מאוד מקווה שהיא לא תגיע לכדי משבר, כי ספק אם אנחנו - או מישהו - ערוכים לכך.

הסיבה המרכזית לכך שהמערכת עדיין לא במשבר (ואני באמת מקווה שהיא לא תגיע לשם) היא שעיקר המאמץ בזירה הבריאותית הועבר למעגל החיצוני, שהוא אזרחי המדינה. אם ננסה לעצור רגע ולהסתכל על הדרך שעשינו, בתוך כשבועיים אזרחי מדינת ישראל עברו תהליך מזורז של פרידה מאורח חייהם החופשי וסיגלו לעצמם מגבלות, שהוטלו עליהם על-ידי הממשלה ורשויות הבריאות.

ייתכן והצעדים שננקטו יצליחו להשיג הישג יוצא דופן בחזית הבריאותית אבל המחיר הכלכלי, החברתי והנפשי שאותו ישלמו מיליוני אזרחי המדינה והמותגים והעסקים שפועלים בה, הוא כבר ללא ספק אלמנט משברי. בניגוד למדינה שצריכה להיערך לחירום - עבור בעל עסק, היערכות למצב חירום היא פעילות במתכונת מצומצמת של ירידה בהכנסות למשק תקופה, של מחסור בעובדים, של מחסור בחומרי גלם, של תקלה או טענה שפוגעת במוניטין שלו ועליה הוא משלם - לא של עצירה מוחלטת של הפעילות בתוך פחות משבועיים - וזאת מבלי להבין לכמה זמן זה יקרה ומבלי שטיל אחד נורה אל שטחי המדינה.

היכונו לשיימינג הגדול

אין ספק, הכניסה של הקורונה לחיינו שינתה אותם. תחושת אי-הוודאות עולה, וכך גם החרדה. האופטימיות שלנו נפגעת, הקהילתיות שלנו נפגעת, הסולידריות שלנו מקבלת מכה בכנף ומוחלפת ממגע אנושי לטאצ' סקרין - שגם עליו צריך למרוח אלכוג'ל. במציאות כזו אנחנו מחוברים יותר - בעיקר למסך - חשופים לאותם חמשת אבות המזון הדיגיטלי: Fun , חוויות, מידע, רעיונות וחינוך. רק שהפעם הם מוקדשים לקורונה.

אנחנו צוחקים על הקורונה, על הבידוד, על המחסור בנייר טואלט ועל הניתוק המבורך של מי שנמצא בבית האח הגדול.

אנחנו מעלים חוויות מהבידוד, מהתור בסופר, מרימים לאיטלקים על שירת המרפסות שלהם ומקווים לאמץ את זה אצלנו.

אנחנו מעבירים מידע על ההנחיות האחרונות, על מספרי הנדבקים, מסלול ההדבקה, מקומות שבהם ניתן למצוא מצרכים ואלכוג'ל, ועסקים שמעדכנים על סגירה או על מצרכים שהם מחלקים כי חבל שהם יושלכו לפח.

אנחנו מעלים ומשתפים ברעיונות להתמודדות נכונה יותר (לדעתנו), על האופן שבו איטליה, ארצות-הברית או גרמניה מתמודדות, על כך שקורונה היא כמו\לא כמו שפעת, על קריסת העצמאים ועל המחשבה לבטל את חבילות הספורט, כי כרגע הן לא מספקות ערך.

ואנחנו מחנכים, וגם עושים את זה בפומבי. אנחנו נראה פוסטים על עסקים שמנצלים את המצב כדי להרוויח ממנו - כמו אלה שהאשימו את סופר פארם על מכירת אלכוג'ל ב-32 שקל למרות שבשבוע שעבר הם מכרו ב-10 שקלים, אנחנו נראה פוסטים על מבודדים שהפרו את הבידוד שלהם כדי ללכת לספר ואנחנו נגנה את פרופ' שלמה מעוז שאמר בראיון כי לעסק שיקרוס בגלל עצירה של שבועיים אין זכות קיום.

בניסוח אחר, ניסיונות החינוך הם למעשה הצבעה על אדם, ארגון או עסק שחרג מהנורמות החברתיות המוסכמות שהתגבשו במשך השנים ומכאלה שהתחדדו בצל משבר הקורונה (הציבורי, לא הרפואי) וגינוי שלו או של המעשים שלו בפומבי - כלומר שיימינג או ניסיונות לבצע שיימינג.

הסיכוי למשבר רשת יורד

למרות האיסור במגע, אי-הוודאות והחרדה מייצרות מנגנון של יחד - ness. אין כמו וירוס זר מהמזרח הרחוק כדי לגרום לנו להיות מאוחדים יותר, לוותר על עצמנו ולהקשיב להנחיות של מישהו. תחושת האחדות הזו מייצרת נורמות חברתיות חדשות, שבמסגרתה אנחנו סופגים יותר, מכילים יותר ופחות מפרסמים ביקורת על אחרים. ואם לא ספגנו את תחושת האחדות הזו ואנחנו כן מנסים ליזום שיימינג, נגלה שבמקרה הטוב מעטים מצטרפים אליו ובמקרה הרע הוא מסתובב כנגדנו - כלומר, אנחנו נתפסים כאלה שחורגים מהנורמות החברתיות המוסכמות ולכן חוטפים את השיימינג.

התחושה הזו גורמת לכך שהסיכוי להיכנס למשבר רשת יורד - זה לא אומר שלא יהיה שיימינג או ניסיונות שיימינג, זה אומר שיהיו פחות כאלה ובעיקר תהיה פחות התגייסות, פחות דבק שיימינג שיניע את הזעם ויגרום לשיימינג להפוך למשבר.

התחושה הזו לא מעניקה חסינות גורפת, היא תכיל מקרים כמו קריסת האתר של שופרסל בתזמון רע מאוד אבל לא את "טעויות התמחור המקומיות" של סופרפארם. הסיבה לכך, היא ששופרסל נתפסת כמי שעושה מאמצים עילאיים כדי לתת שירות ולהגיע לקצה העולם במציאות בלתי אפשרית ואילו סופר פארם (ועסקים אחרים) נתפסים כמי שמנסים לנצל את הביקוש לאלכוג'ל - שהפך במציאות הזו למוצר יסוד.

לתחושה הזו יש גם מחיר כואב והוא מגולם עבור מי שנתפס כחותר תחת הביחד-ness הזה. בשל עצירת הפעילות הכלכלית והשבתת פעילותם של עסקים קטנים, פוטנציאל הסיכון הוא אנשים פרטיים: מפירי בידוד במקרה הטוב - אלה שרובנו יחשבו שמגיע להם - וחולים, שלא ידעו שהם חולים, והדביקו אחרים. ובמציאות שבה משרד ממשלתי עושה אאוטינג לאזרחים וחושף את מסלול החיים שלהם, כולל התחנות המביכות שבהן הם ביקרו בשבועיים האחרונים, המחיר הזה יכול להיות גבוה מדי, כולל פגיעה נפשית.

חלון ההזדמנויות של העיתונות

השעה הקשה שלפניה אנחנו ניצבים היא גם מנגנון שעוזר לנו לבחון את החיים החדשים שלנו, את המשמעויות של החיים בעולם הדיגיטלי ולהסיק מסקנות. וללא ספק, המרוויחה הגדולה של השעה הזו היא הסמכות.

אם עד עכשיו, בחיי היום-יום כל אחד חיפש ומצא לו רב אינטרנטי בהתאם לחשיפה שלו לקבוצות הפייסבוק, הוואטסאפ, הטלגרם או בהתאם לחשיפה שלו לאינסטגרם ולטיק טוק (אם מדובר בצעירים). אבל במלחמה כמו במלחמה, המגוון הזה יכול לתת תשובות, אבל לא תשובות קונקרטיות. בזמן כזה הסמכות - אותו מושג שהיה כאן לאורך כל ההיסטוריה והלך לאיבוד בעשור הקודם - חוזר לחיינו.

בין אם זו הייתה הכוונה ובין אם כך זה יצא, משרד הבריאות הוא הראשון שממלא את החלל באמצעות מיתוג ערוץ הטלגרם שלו כמקור מידע אמין, שבו זורמים הדיווחים היחידים המאומתים. אבל כמו שכל מדריך בצופים יודע, עם הסמכות באה האחריות, וההמלצה על ערוץ הטלגרם של עמית סגל הייתה ניצול חורג של הערוץ - עד כה זו הייתה חריגה חד-פעמית. ממול, משרד האוצר והמוסד לביטוח לאומי, שני גופים שיש להם קשר ישיר למשבר שנחת על מיליוני אזרחים ואלפי עסקים, אבל בניגוד למשרד הבריאות קולם לא נשמע.

ועל כן, זירת המבוגר האחראי נשארה בידי משרד הבריאות. לא מן הנמנע שמדובר בהחלטה מודעת, מתוך רצון להישאר מתחת לרדאר ולא למשוך אש. כך או אחרת, גם משרד הבריאות צפוי בקרוב לקבל סדק במיתוג, כשקולות הרופאים מהשטח יתחילו לצוף. כשההבנה של היעדר המוכנות לכמות רופאים בבידוד (מדברים על 1,000) תחלחל, תגיע איתה גם המחאה. אז יעמוד המשרד באתגר רציני הרבה יותר.

זוהי גם שעתה של העיתונות - אותו יצור מהמאה ה-19 שכבר הוספד. על רקע ההיצף ברשתות החברתיות והפייק ניוז, הדיווחים הלא מאומתים ובעיקר על רקע סימן השאלה באשר לאינטרסים שמניעים את מקבלי ההחלטות בימים אלה - לעיתונות יש פוטנציאל להגדיר מחדש את עצמה במרחב התוכן שלנו. אגב, זה נכון לכלי תקשורת בכל העולם.