דעה: לרכז את ההסברה הרחק מהפוליטיקה

מדינה שהתנסתה בכל-כך הרבה אירועי חירום, במלחמות, מבצעים, בתקיפות על הגבול ובטרור בעורף. ב-30 השנה האחרונות, מאז מלחמת המפרץ, עבר העורף שינוי בולט. מהיעדר הגנה מספקת - עברנו לקיצוניות אחרת, שכוללת תרגילים, היערכויות, הכנת פיקוד העורף. היום הציבור יודע איום מהו.

לכן, המאבק בקורונה היה צריך לכאורה, להישען על תשתית ארגונית ואנושית מוכנה. נכון שהאויב הפעם אינו זהה לעבר, אם כי גם במלחמת המפרץ התנסינו באיום ביולוגי, אבל העובדה שנכנסים לכוננות ספיגה, מסתגרים בבית, משביתים את המשק, אינה בגדר חידוש.

כאשר למדתי - לצורך עבודת הדוקטורט - את ההיסטוריה של ישראל בנוגע להיערכות העורף, הן מניסיוני האישי והן מניסיונה הארוך של המדינה, בלטו מחדליו הבסיסיים של מערך ההסברה הישראלי. הוא פועל תמיד בזמני משבר, אינו מתמיד, מצטיין בפלורליזם מביך של עמדות ודעות, ונכשל במטרה העיקרית - לשמור על האוכלוסייה האזרחית רגועה, סבלנית וסובלנית ומשתפת פעולה.

מצד אחד, עומדים לרשותנו בעלי מקצוע משובחים, כפי שגם המשבר הנוכחי מבליט, כמו מנכ"ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, ופרופ' סיגל סדצקי, ראשת שירותי בריאות הציבור במשרד. נתקלתי גם ב"פרשני אולפן" מקצועיים ואמינים, המתמצאים ברפואה, כמו פרופ' גבי ברבש ופרופ' שוקי שמר. אבל נקודת התורפה הייתה, ונשארה, הפעילות מבוזרת ואינה ממוקדת ואחידה. וכך, הציבור נשאר מבולבל וחסר אונים - כפי שראינו בשתי היממות האחרונות. חשוב להבין, כי החוסן הציבורי הוא מטרת-העל, בלעדיו המאבק לא יצלח.

לפני שנים אחדות המליץ מזכיר הממשלה לשעבר,ישראל מימון, להקים מערך הסברה לאומי קבוע לחירום, ולעת רגיעה. המלצותיו החשובות התמסמסו, עד שלבסוף הוקמה ליד ראש הממשלה עוד יחידת מטה, שעסקה אמנם בהסברה, אך אין לה יכולת להטיל "משמעת הסברה" על כל הדוברים הרשמיים, וליצור מסר אחיד ומגובש, שהציבור משווע לו.

הסברה כיום היא מעשה מקצועי, המשולב בתהליך קבלת ההחלטות. הסברה תורמת, בוחנת, מציעה, ומוציאה לפועל את החלטות הדרג המדיני, וכן, מעל לכול היא מחייבת את כולם, ובראש ובראשונה את דוברי הממשלה, את משרדיה ואת סוכנויותיה השונות.

המשימה קשה ומורכבת, גם כי הרשתות החברתיות, השמועות וידיעות הכזב, עושות שמות בהסברה הקלאסית, ומסכלות אותה. לכן, נדרש עתה להדק את התיאום ולפעול כאגרוף ברזל משותף ואחיד.

רוב הציבור הישראלי, כך נראה, נוהג בחשדנות בממשלה ובנציגיה, זה לא חדש. הוא מסתייג בעיקר משימוש בהסברה לצרכים פוליטיים, מהערבוב.

רה"מ בנימין נתניהו הוא מסביר מעולה. אם הוא בחר להוביל את ההסברה וההדרכה לציבור, מה טוב. אבל מה הקשר בין זה לבין הקמת "ממשלת חירום"? האם זה מה שייתן תשובה לקורונה? זה ירגיע? מתחילים הודעה לציבור ברחיצת ידיים ובהיגיינה - ומסיימים ב"ממשלת חירום לאומית"?

במלחמת המפרץ כיהן נתניהו כסגן שר חוץ. הוא ואני תדרכנו את התקשורת. ביקשתי ממנו להפריד בין שני התדרוכים. טענתי, כי הסברה מקצועית צריכה להיות נקייה משיקולים פוליטיים. הוא הסכים. זה נדרש גם עכשיו, מר נתניהו.

נראה כי אנחנו עדיין בראשית המשבר, ואפשר לתקן. יש לכונן עכשיו מרכז הסברה-הדרכה לאומי, בהשתתפות כל גורמי ההסברה. לצידו יש לכונן "מועצת מומחים" מנחה ומובילה מתחומי הבריאות, הרווחה, ההסברה, התקשורת, הפסיכולוגיה של ההמונים, הביטחון, אכיפת החוק ואחרים. צריך לציידם בסמכויות רחבות ולהכפיף להם את גורמי ההסברה כולם. זהו צורך לאומי מן המעלה הראשונה, ואין לנו זמן לחכות. 

הכותב הוא פרופסור אורח באוניברסיטת אמורי באטלנטה, היה בעבר חבר כנסת ודובר צה"ל במלחמת המפרץ הראשונה. ספרו "מלחמדיה" עוסק בקרב על התודעה