פרשנות: הפוליטיקה והקורונה נפגשות בתיבת הדואר של אמריקה

אפשר לשמוע ללא קושי את רעש הדלתות הנטרקות. אפשר לראות את האורות הכבים. אולי עוד מעט יתהלכו תנים ודובים ברחובות הערים הגדולות.

אתמול לחש שר האוצר של ארה"ב על אוזניהם של חברי קונגרס ממפלגת הנשיא, שהאבטלה עומדת לעלות לשיעור היסטורי של 20%, כפליים משיעורה בשיא משבר הסאב־פריים לפני עשר שנים, בדומה לשיעורה ב־1935.

זו שנה שלא היינו רוצים לחזור אליה מהרבה סיבות, שאחת מהן מתחילה באות שי"ן: שפל. מאז השפל הכלכלי הגדול, ההרסני והקטלני לא נרשמה בארה"ב אבטלה שאפילו התקרבה אל השיעור ההוא.

מי שהיו זקוקים לתזכורת, או לראיה, קיבלו אותה אפוא מן השר סטיב מנוצ׳ין: אנחנו חיים בזמנים היסטוריים. מה אמרה השבוע ראש הממשלה החצי־אוטונומית של סקוטלנד? "אנחנו נתגבר על הקורונה, אבל חיינו ישתנו". הם כבר משתנים, אם כי אנחנו רחוקים מלהבין את עוצמת השינוי ואת אורכו.

בתי התמחוי וצלוחיות המרק

שנות ה־30 באמריקה עמדו תחילה בסימן צלוחיות המרק בבתי התמחוי, שצצו בערים הגדולות. אחר כך הן עמדו בסימן ההתערבות הגדולה ביותר של הממשלה הפדרלית מאז ומעולם בפעילות הכלכלית. הממשלה יזמה תכניות תעסוקה, ונעשתה בעצמה המעסיקה. היא גם אימצה תכניות סיוע קונקרטיות לעניים, לחלשים ולקשישים. זה היה זמן מהפכני, ורבים חשבו שאמריקה עומדת להפוך ל"סוציאליסטית".

זה לא קרה, כמובן. בסופו של דבר, רק צרכיה העצומים של מכונת המלחמה האמריקאית במלחמת העולם השנייה חילצו את אמריקה מן השפל.

מיותר להגיד שאינו דומה המשבר הנוכחי לשפל ההוא. המשבר ההוא ייצג כשל מערכתי. המשבר הזה מייצג כשל בהכנה לקראת משבר רפואי. רוב החזאים הכלכליים מאמינים שאם הנגיף יתנהג כמו שצריך, וייצא לחופשת קיץ ארוכה, הכלכלה תחזור אל רבעוני צמיחה סבירים במחצית השנייה של השנה, ותכרכר בשנה הבאה.

אבל עד אז מזומנים לנו חודשים אחדים של ייסורים, ואין שום ערובה שהנזק שהם יגרמו יהיה הפיך. לא כל עסק שיקרוס מחמת היעדר לקוחות והסתתמות קווי אשראי יוכל לחזור ולקום בבוקר שלאחר הקורונה. הממשלה הפדרלית רוצה להכניס רוח חיים בפעילות הכלכלית עוד במהלך הלילה הארוך. לתכלית הזו היא מוכנה להגדיל במידה ניכרת את חובותיה, ולשלוח "בתוך שבועיים" צ'ק של אלף דולר לכל משפחה אמריקאית.

 הנשיא טראמפ ושר האוצר מנוצ'ין. יחלקו כסף להמונים? / צילום: Evan Vucci, Associated Press

"לחסוך, או להוציא?"

לפני 12 שנה, באפריל 2008, כלכלת ארה"ב התחילה לשקוע אל מיתון. השנה ההיא, ממש כמו השנה הזו, עמדה בסימן בחירות לנשיאות. היה מנוי וגמור עם ממשל ג׳ורג׳ בוש הבן לעשות משהו שממשלים רפובליקאיים אינם נוטים לעשות: להזרים כסף. זה הרגל שרפובליקאים הגונים נהגו לייחס לחסידים של כלכלה קיינסיאנית.

ביום האחרון של חודש אפריל 2008 התחילו לנחות בתיבות הדואר של 135 מיליון משפחות אמריקאיות צ'קים של לפחות 600 דולר מן הממשלה הפדרלית (1,200 לזוג נשוי ועוד 300 דולר לכל ילד מתחת לגיל 17).

הממשלה לא התנתה תנאים. קחו את הכסף, היא אמרה למקבליו, ועשו בו ככל העולה על רוחכם. היא קיוותה שהמקבלים ישתמשו בכסף, כדי לרכוש מוצרים או שירותים. הכסף עמד להיות אמצעי דמוקרטי של הזרמה אל כלכלה, שהצמיחה הרבעונית האחרונה בה עמדה על 0.2% בשיקלול שנתי.

אני חוזר ומעלעל בעיתוני הזמן ההוא. מתנת וושינגטון עוררה התרגשות ניכרת, בייחוד בחלקים של ארה"ב שהיו שרויים במצוקה לאורך שנים, מחמת אבדן מסיבי של מקומות עבודה, או דישדוש של השכר.

"לחסוך, או להוציא?", שאלה הכותרת הראשית הענקית של עיתון בעיר סט׳ פול, במדינת מינסוטה. התשובה שבקעה כמעט מכל עבר הייתה, שהכסף ישמש בעיקר לפירעון חשבונות, לא לצריכה. במובן הזה, מתנת וושינגטון לא שינתה את המשוואה, אם כי הועילה במקצת למצב הרוח. סוף סוף, מי לא היה רוצה לפתוח את תיבת הדואר, ולמצוא בה מזומנים?

באביב 2008 איש לא ידע כי ארבעה חודשים אחר כך יתחיל מה שהאמריקאים קוראים "המיתון הגדול", המשבר הפיננסי והכלכלי החמור ביותר זה 80 שנה. זיכרון הצ'קים של אפריל־מאי דהה כאשר תקרת הסאב־פריים התמוטטה בספטמבר, והניבה שנים של ייסורים, באמריקה וגם הרחק ממנה.

מה יעלה בגורל הצ'קים של טראמפ ומנוצ׳ין? הניסיון רומז כי אנשים במצוקה, שצל מאיים רובץ על חייהם, אינם נוטים להוציא כסף לטובת הכלל. לא ברור שחלוקת כסף תגדיל את הצריכה הפרטית. אנשים לא ילכו למסעדות, ולא יסורו אל הקניונים, ולא ייכנסו לבתי קולנוע, ולא יעלו על מטוס מסיבות שאין ביניהן ובין מחסור במזומנים ולא כלום.

חצוצרת הנשיא נתביישה

הפוליטיקה של ימי הקורונה היא הנותנת. שבעה חודשים וחצי נותרו עד הבחירות לנשיאות ולקונגרס. הקורונה, שהנשיא טראמפ מכנה "האויב הבלתי נראה", גנבה לו את ההצגה. הוא התכוון להעמיד במרכז מסע הבחירות שלו את מה שהוא חזר ותיאר כ"כלכלה המשגשגת ביותר מאז ומעולם", עם בורסה גואה, המעשירה את חסכונות הפרישה של עשרות מיליונים. לא עוד.

הנשיא החליף בינתיים את כלי הנגינה. הוא הניח מידיו את החצוצרה, והוא מסתפק במפוחית, או משהו כזה. הוא אמנם חולק מחמאות לעצמו ("עשר מתוך עשר", הוא איפיין השבוע את טיפולו במשבר הקורונה), אבל הוא עושה כן מדוכן שהוא נאלץ לחלוק עם רופאים ועם מומחים למגיפות. הוא נאלץ להזהיר את שומעיו ולהטיף להם מוסר.

נגד כל האינסטינקטים שלו הוא נאלץ לוותר על הרגל רב שנים: לתקוף ולהאשים. זהותו החדשה, כמנהיג בימי משבר, אינה טבעית בשבילו, בוודאי לא במידה שהייתה טבעית בשביל רונלד רייגן, ביל קלינטון וברק אובמה. הם ידעו לנחם ולהרעיף חמימות. הוא מעדיף להתרברב ("יש לי הבנה טבעית של מדע") ולהשתמט ("אין לי כל אחריות לזה").

ביידן ממהר, הקורונה מאיטה

עלייתו של ג׳ו ביידן במפלגה הדמוקרטית קשורה במידה לא מעטה בתחושתם של מיליונים שאנושיותו, פשטותו וחמימותו מייצגות את ההיפך ממומיו הרגשיים של הנשיא.

רוב עצום של הדמוקרטים, המצביעים בבחירות המקדימות של מפלגתם לנשיאות, אומרים לסוקרים שהם תומכים בביידן לא רק מפני שהם חושבים כי יש לו סיכוי עדיף לגבור על טראמפ, אלא מפני שהם מייחסים לו את היכולת להעלות ארוכה לפצעי האומה לאחר ארבע שנים של פלגנות ושל סכסכנות.

ביידן קצר אתמול עוד ניצחונות מוחצים במקדימות של שלוש מדינות חשובות, פלורידה, אילינוי ואריזונה. מדינה רביעית, אוהיו, ביטלה ברגע האחרון את הצבעתה משיקולים של בריאות הציבור. ביידן הפליא לעשות במיוחד בפלורידה, שהיא השלישית בגודל אוכלוסייתה בארה"ב (21 מיליון). הוא זכה ב־62% של קולות הדמוקרטים לעומת 23% של ברני סנדרס. יתר על כן, הוא ניצח בכל אחד מ־67 מחוזות פלורידה.

בנסיבות רגילות, תוצאות אתמול היו יכולות להביא את המפסיד להודאה בתבוסתו. אבל כאן מתערבת הקורונה. חמש מדינות שעמדו להצביע בשבועות הבאים החליטו לדחות את הצבעתן עד תחילת יוני. אין זה מן הנמנע שלא תהיה כל הצבעה בשום מקום בחודשיים וחצי הבאים.

פירושו של דבר שהנסיבות יולידו "יום שלישי גדול" נוסף ולא מתוכנן. סנדרס ותומכיו המאורגנים יפה עשויים להחליט שכדאי להם להישאר במרוץ ולנסות פעם נוספת. סיכויי ביידן עדיין יהיו עדיפים, אבל המפלגה תוסיף להיקרע לגזרים עד ערב ועידתה, בחודש יולי. ועידות הן בדרך כלל מופעים של אחדות. הוועידה הזו עלולה להפוך למאורע של פילוג ושל טינה.

אופיו כנקודת תורפה

סקרי הימים האחרונים מעניקים לטראמפ סיבות לדאגה. על פי סקר חדש של רשתות הרדיו והטלוויזיה הציבוריות, רק 37% מן האמריקאים מתייחסים באמון מלא אל מה שהם שומעים מפי הנשיא בעניין משבר הקורונה.

סקר של מרכז המחקר פיו (Pew) מזכיר את המידה שבה אופיו של הנשיא מתפתח לנקודת תורפה מרכזית שלו. אפילו בין התומכים הנאמנים ביותר של מדיניותו, רק שליש סומכים את ידיהם על התנהגותו האישית.

משבר הקורונה רחוק מסיומו. הוא עדיין יכול להעניק הזדמנות לנשיא לשפר את דימויו הציבורי. אנשים נוטים להעניק אשראי למנהיגיהם בימי משבר, בייחוד אם הם משתדלים קצת. היקף חוסר הוודאות הוא הרבה יותר גדול מיכולתנו לבטא אותו. כל כך הרבה ציפיות עומדות להיטרף בטווחי זמן כה קצרים. בהחלט יתכן שזה יהיה גם דינן של ציפיותינו.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny