דעה: השווקים בפאניקה כי הם חשים שהמנהיגים יותר בפאניקה מהציבור

מתי אתם יודעים שיש לכם בעיה כלכלית גדולה? כשאתם מציגים את הפתרון הגדול ביותר שלכם, והשווקים ממשיכים לצנוח. זה היה הסיפור השבוע, כשממשל טראמפ חשף את ההצעה שלו בסך טריליון דולר להצלת הכלכלה במגפה, והפאניקה האיצה.

צניחת המניות הייתה הפרט הקטן. הנפט צנח בעשרות אחוזים, נמוך יותר מה שהוא היה אחרי 9/11. שוקי ההון גם הציגו עוד סטרס, כאשר בעלי נכסים מימשו אפילו נכסים בטוחים לכאורה, כמו אג"ח אוצר וזהב. מנהלי הכספים מוכרים את מכשירי הגידור המסורתיים הללו נגד סיכונים מפני שהם חוששים שאפילו הם מסוכנים להחזקה. הם פשוט רוצים מזומנים להכניס לכספת, אם לא למזרן.

איכשהו אנחנו חוששים שלא לזה התכוון הנשיא דונלד טראמפ השבוע, כשאמר שתוכנית ההצלה שלו "תהיה בגדול", כלומר תוציא טריליון דולר. אנחנו גם מסופקים אם לכך התכוון יו"ר הפדרל ריזרב, ג'רום פאוול, כשאמר ליו"רית בית הנבחרים, ננסי פלוסי, לפי ההדלפות לתקשורת, שהיא לא צריכה לחשוש מהוצאה של טריליון דולר.

אבל "גדול" הוא לא רלוונטי או גרוע מזה, אם הוא מכוון לפתרון הלא נכון, כי האבחון של הבעיה היה שגוי. השוק הבין שהמסחר האמריקאי נסגר ממש לנגד עינינו, בלי סוף נראה לעין. המלונות ירדו לתפוסה של 10%, הטיסות הן שני שלישים ריקות, להוציא סטודנטים במכללות בחופשת האביב שחושבים שהם יחיו לנצח. יצרני הרכב בארה"ב השעו את הייצור השבוע כדי להפחית את הסכנה לעובדים שלהם, ומפני שאנשים לא קונים רכב כשהם בבית.

השיתוק הכלכלי הלאומי מאיץ מדי יום, והתמ"ג ברבעון השני עלול ליפול ב־10% או יותר. לשם השוואה, הרבעון הגרוע ביותר בפאניקה הפיננסית היה מינוס 8.4% בסוף 2008. פיטורים המוניים עלולים להתחיל בקרוב במגזרים הפגועים ביותר של המשק, ולהתרחב ולגדול אם לא יהיו סימני הבראה.

השוק גם הבין שוושינגטון בפאניקה עוד יותר גדולה מהשווקים, והוא זורק כסף על הבעיה הלא נכונה בדרך הלא נכונה. הפדרל ריזרב מפעיל את אותם הכלים שהפעיל ב־2008 כדי להקל מתחים בשוק הכספים, וזה מועיל לצנרת הפיננסית של הכלכלה ולבנקים. מסגרת ההלוואות המסחריות טובה לחברות הגדולות ביותר. כל זה לא מטפל בצורך הדרמטי והמיידי בנזילות - מימון, קרי הלוואות - לרוחב עולם העסקים האמריקאי כדי לשרוד את הסגירה הכלכלית חסרת התקדים.

משרד האוצר של טראמפ חושב כנראה שאפשר לפתור את זה על-ידי חלוקת 500 מיליארד דולר במזומן לאזרחים אמריקאים בשני סבבים, באפריל ובמאי. צ'אק שומר וננסי פלוסי עוד יעלו את הסכום הזה. זה לא ימריץ במיוחד שום דבר, אבל אולי זה יהיה מחיר פוליטי נסבל, אם זה יעזור למכור את התרופה הנכונה לכלכלה הרחבה.

אבל במקום זאת, ההצעה של שר האוצר סטיבן מנושין לרפובליקאים בסנאט כוללת עשרות מיליארדי דולרים לחברות תעופה, בתוספת עוד 150 מיליארד דולר בהלוואות לעסקים אחרים שנפגעו. זה מעט מדי, מגושם מדי ופוליטי מדי. חכו עד שהקונגרס יצמיד תנאים לכסף הזה, ועד שהביורוקרטים יתחילו לחלק אותו. חברות התעופה אולי יחולצו, עם תכתיבים למחירי הכרטיסים ולנתיבי הטיסה, אבל לא יהיו להן הרבה נוסעים אם מיליוני אמריקאים יאבדו את עבודתם בכל חודש.

הוא הדין בעוד 300 מיליארד דולר בהלוואות חדשות לעסקים קטנים, שינוהלו על-ידי מוסדות פרטיים, אם כי לא ברור באילו תנאים, או כמה זמן ייקח לבנות את התוכנית הזו. אם זה יהיה משהו דומה ל"מנהל העסקים הקטנים" בממשל, זה ייקח זמן רב.

יו"ר הפד לשעבר בן ברננקי התערב והציע שהפד יקנה לא רק אג"ח אוצר ואג"ח משכנתאיות, אלא גם אג"ח של חברות. גם זה לא מטפל ישירות בבעיית הנזילות של העסקים, ואירופה עושה את זה כבר שנים ללא שיפור כלכלי ראוי לציון.

לא מרגיעים פאניקה על-ידי הפרחת בלוני ניסוי לא מחושבים כהלכה או קריאות של "ללכת בגדול" כאשליה של פעולה נכונה ומחושבת. השווקים בפאניקה בין היתר מפני שהם חשים שהמנהיגים הפוליטיים שלנו בפאניקה יותר מן הציבור.

מרגיעים פאניקה קודם כל על-ידי כך שנראים כמו מי שיודעים מה הם עושים. מסבירים שזו בעיית נזילות שנובעת מאמצעי זהירות בלתי רגילים נגד נגיף שסוגר עסקים. הממשל צריך לפעול כדי למנוע את הפיכת פאניקת הנזילות לבעיית חדלות פירעון שתהפוך למשבר בנקאי. והוא צריך לפעול מהר.

מנושין צריך להתאים את התוכניות החובבניות שלו ולעבוד עם פאוול על הקמת מסגרת חדשה תחת סעיף 13(3) לחוק הפדרל ריזרב כדי לספק מימון לעסקים בריאים שנפגעו מסגירתם, מול ביטחונות טובים. מנושין והנשיא טראמפ צריכים גם לבקש מהקונגרס לגבות את המסגרת הזו, במקרה של הפסדים, עם אותם 150 מיליארד דולר שהאוצר מציע לחילוץ מגזרים ספציפיים. הפד יכול להקים את המסגרת הזו תוך שבוע.

המגפה הזו היא אולי מכת הלם הגדולה ביותר במשק האמריקאי מאז מלחמת העולם השנייה. החלופה היחידה שאנחנו רואים לפתרון הנזילות הזה הא שהמגפה תוקל מהר מכפי שאנחנו חושבים, או שקובעי המדיניות יעשו איזון שונה של סיכונים בריאותיים מול כלכליים. אם לא נעשה זאת, נצטרך לקחת את האופציה הראשונה - או לסבול מהנזק הכלכלי.