דעה: הניסוי הפסיכולוגי הגדול בעולם

אמנם קשה לראות את האופק כרגע, אבל הקורונה תחלוף לבסוף מהעולם. כבר עכשיו רואים שסין, מקור ההתפרצות, עברה את השיא וניכרת שם מגמת התאוששות. אמנם לפי הערכות הקושי האמיתי עד לפנינו, אך האנושות תשרוד, על כך אין מחלוקת. השאלה היא מה יקרה ביום שאחרי. 

אחת החולשות האנושיות היא הקושי להעריך מצבים ואירועים בפרספקטיבה של זמן. מבחינה אבולוציונית, המערכת שלנו לא תוכנתה לחשוב למרחקים ארוכים. נופשים המתכננים חופשה בעתיד הרחוק מתמקדים באלמנטים מופשטים כמו רגיעה, נופש ואושר, בעוד נופשים המתכננים חופשה לעוד שבוע מתמקדים בהיבטים פרקטיים כמו מסעדות באזור ודרכי ההגעה לשדה. חשיבה על אירוע בעתיד גורמת לנו להתעלם מכל הפרטים הקטנים שנראים חסרי חשיבות. זו תופעה המכונה "מרחק פסיכולוגי".

קל לנו כעת לפנטז על תחושת ההקלה שנחוש בתום המשבר, אך החזרה לשגרה תדרוש הסתגלות. אסירים היושבים תקופה ממושכת בכלא מסוגלים לחשוב רק על כמה נפלא יהיה היום שאחרי, ולא מעלים בדעתם את הקושי להסתגל מחדש לשגרת החיים. נכון, אנחנו לא בכלא, אבל פסיכולוגית אנחנו בהסגר. אנחנו אוגרים מזון, לא יוצאים מהבית, לא מקיימים מפגשים חברתיים. החשש הגדול הוא שביום שאחרי הקורונה הציבור יקבל הנחיות לחזור לשגרה אך לא כיצד להתמודד עם השגרה. משול הדבר לאנשים במצור, הניזונים מכמויות מזון זעומות. בבואם להתנפל על האוכל לאחר שנות רעב ארוכות, קיבתם אינה מסוגלת לעכל את המזון.

לא מעט מחקרים נעשו בניסיון להבין מהן ההשפעות הפסיכולוגיות של שהייה ממושכת בכלא או במרחב מבודד נטול גירויים, אבל טרם נעשה ניסוי בקנה-מידה כזה על ההשפעות של בידוד חברתי.

המוח האנושי הוא איבר סתגלן. למרות הקושי של החיים בבידוד, נלמד להסתגל במהירות למציאות החדשה, אך הסתגלות זו אינה נטולת השלכות. השגרה החדשה מעצבת הרגלים, דפוסים ונורמות חדשות כתוצאה מהמגבלות על תנועה חופשית, מהעדר אינטראקציה בינאישית יומיומית ומההתנהלות תחת מעטה של חוסר ודאות. ככל שהבידוד יימשך, הוא עשוי להביא לפגיעה פסיכולוגית ארוכת טווח, וככל שיתווספו יותר מגבלות, כך ההשלכות יהיו משמעותיות יותר.

המונח "מיסוד" (Institutionalization) מתאר תהליך שבו אנשים נשלחים לחיות בסביבה מגבילה, כמו מוסד, כלא או בית חולים. בתום התהליך הם חווים קושי לתפקד באופן עצמאי כתוצאה ממציאות שבה הם כפופים לתנאים ולמגבלות של המוסד שבו הם חיים. מחקרים שנעשו על אסירים ומאושפזים הראו כיצד סביבת הכלא מעצבת ו"מתקנת" את דפוסי החשיבה ומקנה נורמות חדשות.

כאשר תהליך המיסוד נמשך תקופה ארוכה, הדפוסים החדשים מופנמים והופכים טבע שני. זהו תהליך לא מודע ולא מורגש, הוא חלק ממנגנון הסתגלות פסיכולוגי הטבוע בנו. אין פה עניין של בחירה או כניעה.

תהליך של הסתגלות פסיכולוגית למציאות חדשה גם תלוי מאוד במבנה האישיות. ההסתגלות קשה יותר ככל שהצורך של אנשים להיות בשליטה חזק יותר. לעומת זאת, ככל שאנשים הם בעלי אישיות סמכותנית, מבנה אישיות המתאפיין בצייתנות, כניעה לסמכות ושמרנות, הם חווים פחות מתח בין דרישות המוסד לצורך באוטונומיה.

כרגע לא ברור מתי כל זה יסתיים, אך דבר אחד בטוח - אנו בעיצומו של הניסוי הפסיכולוגי הגדול בהיסטוריה. בתקופה שבה אימצנו את חופש הפרט כערך עליון, ממשלות לוקחות לעצמן סמכויות המגבילות אותו. בתקופה שבה אנו מקדשים אינדיבידואליזם, הפכנו תלויים אחד בשני יותר מתמיד כדי למנוע את התפשטות המגפה. בתקופה שבה התלות ההדדית של חברות וארגונים מעולם לא הייתה הדוקה יותר, מדינות העולם סוגרות שעריהן בפני הגלובליזציה. העולם לא יחזור לקדמותו ביום שאחרי.

הכותבת היא חוקרת התנהגות בעידן הדיגיטלי, המרכז הבינתחומי הרצליה