דעה: למרות קולות המבקרים - להעדיף מדיניות קמצנית לטיפול במשבר הקורונה

רבים מבקרים את המדיניות הכלכלית הקמצנית של ממשלת ישראל בעקבות משבר הקורונה, וקוראים לממשלה לפעול כמו ממשלות אחרות בעולם: לשפוך הרבה כסף ציבורי על הציבור. האמת היא שכולנו, הכלכלנים ובוודאי שמגוון מומחים אחרים, עסוקים בניחושים מושכלים (מי יותר ומי פחות). אף אחד לא יודע מתי המגבלות יוסרו ונוכל לחזור לפעילות כלכלית מלאה. אף אחד גם לא יודע איך המשק העולמי והישראלי יתאוששו לאחר הסרת המגבלות.

בעיקר לא ברור אם החסם המרכזי ליציאה מהמיתון יהיה חסם של צד ההיצע או חסם של צד הביקוש. בעיה בצד ההיצע נובעת מקריסת עסקים שיתקשו לחזור לתפקוד, ופגיעה בשרשרת האספקה. בעיה בצד הביקוש היא תופעה מוכרת במיתון: משקי בית מצמצמים צריכה ולא ממהרים להרחיבה בגלל שהכנסתם נפגעה או בגלל חשש מהעתיד. חברות עסקיות עוצרות השקעות מסיבות דומות. אם המיתון יתמשך בגלל בעיית ביקושים, אז ניתן לטעון שראוי שהממשלה תפזר כסף רב ובכך תגדיל ביקושים ותסייע ליציאה מהמיתון.

אבל לפזרנות של הממשלה יש מחיר כבד, לא רק על משלמי המסים בעתיד אלא גם על הצמיחה הכלכלית ואפילו על היציאה מהמיתון .

הוצאה גבוהה על צריכה פרטית וציבורית היא במידה מסוימת - מועטה או רבה - על חשבון משאבים שמופנים להשקעה. כשמשק מייצר קרוב למלוא כושר הייצור, הצריכה היא כמעט במלואה על חשבון ההשקעה. לעומת זאת, במיתון כבד שנובע מהעדר ביקושים, הצריכה לפחות על פי המודל הקיינסיאני הנאיבי, אינה על חשבון ההשקעה. ניתן פשוט לייצר יותר. הגדלת הביקושים יכולה אפילו לתרום להשקעה וגם לצריכה בגלל הגידול בתוצר ובהכנסה. זה "המכפיל הקייניסאני" שכל סטודנט לכלכלה מכיר.

כלומר, מדיניות של הרחבת הוצאות הממשלה יכולה להועיל במיתון של ביקושים, אבל תזיק במיתון של צד ההיצע. יתרה מזו, הטיעון של צד הביקוש לא משכנע במאת האחוזים. אחת הביקורות היא שבני אדם לא פועלים בחוסר רציונאליות. אנחנו לא באמת מתעלמים מההשלכות של פעולות הממשלה, כפי שהמודל הקינסיאני הנאיבי מניח. בני אדם (כצרכנים ומנהלי עסקים/חברות), מבינים שעל גירעון גבוה יוגש החשבון בעתיד, ולכן מגיבים בצמצום צריכה והשקעה כאשר הממשלה מגדילה הוצאות או מורידה מסים ובכך מנטרלים את פעולת הממשלה. (לתופעה הזו יש שם - שקילות ריקרדו)

וקצת עובדות: במיתון 2008, למרות שבמדינות רבות בעולם שפכו כסף רב והגדילו מאוד את החוב הציבורי, ישראל נהגה אחרת (רוני בראון כשר אוצר אצל אולמרט ויובל שטייניץ כשר אוצר אצל נתניהו). והגישה הישראלית הוכחה כמוצלחת.

מסקנה: אולי בעתיד, כאשר המגבלות יוסרו ונזהה מיתון בגלל ביקושים, כדאי שהממשלה תרחיב הוצאות. אולי. עכשיו אין הצדקה להרחבת ההוצאה במטרה לעודד ביקושים. כרגע כדאי לשמור על גירעון נמוך, בלי להפקיר בני אדם. כן לדמי אבטלה, גם לעצמאים/בעלי עסקים, כן לתקציבים חיוניים לטיפול במשבר. כן להשקעות בתשתית. לא להצלת עסקים ולא להגזמה בסיוע למשקי בית, משקי בית שלהם יוגש החשבון בסופו של דבר בתוספת ריבית ונזקים . לממשלת ישראל משאבים מוגבלים ורצוי להשתמש בהם בזהירות.

רצוי שהממשלה גם תפעל לביצוע רפורמות מועילות שיסייעו ליציאה מהמיתון. רצוי לפשט את מערכת המס, להקל על הרגולציה והביורוקרטיה, להקטין את הנטל הרב על מעסיקים, ולייעל את השירות של המגזר הציבורי לציבור. מדובר במהלכים חשובים, גם אם הם לא קשורים לשאלה המרכזית בטור זה - הזרמת תקציבי ציבור לציבור. 

הכותב הוא פרופסור לכלכלה בבינתחומי הרצליה ובאוניברסיטת ווריק באנגליה. שימש כיועצו הכלכלי הבכיר של שר האוצר יובל שטייניץ.