באחת לפנות בוקר תמה ההתגוששות במליאת הסנאט בוושינגטון. ואף כי הרפובליקאים התלוננו על העיכוב הדמוקרטי, אין שום תקדים היסטורי למהירות שבה אומץ חוק ההקצאות הגדול ביותר של כל הזמנים. הקונגרס של ארה"ב סמך את ידיו על חבילת סיוע כלכלית של שני טריליון (2,000 מיליארד) דולר מקץ חמישה ימים של "משא-ומתן אינטנסיבי". בימים כתיקונם משא-ומתן כזה היה אורך חודשים, אם בכלל.
הסכום הזה הוא שווה-ערך של כל התוצר המקומי הגולמי של איטליה, למשל. הוא גדול במקצת מן התמ"ג של ברזיל ושל קנדה. הוא גדול בהרבה מזה של רוסיה, של אוסטרליה, של מקסיקו. הוא גדול פי חמישה מתמ"גה של ישראל.
הוא משקף לא רק את חומרת השעה, אלא את שינוי הערכים. אילו משהו מעין זה היה נעשה ב-1929, או 1930, אפשר שהשפל הכלכלי היה נמנע, שהיטלר לא היה עולה לשלטון, שמלחמת העולם לא היתה פורצת.
התקוממות אלקטורלית
ב-2008 וב-2009, שני ממשלים אמריקאים, אחד רפובליקאי בסוף ימיו, שני דמוקרטי בראשית ימיו, קיבלו את הסכמת הקונגרס לתכניות סיוע בהולות, בעיקר כדי למנוע התמוטטות בנקים ותעשיה כבדה. הרפובליקאים היו אז במיעוט בשני בתי הקונגרס. הם שנאו את התכניות ההן, אף כי הגדולה שבהן לא התקרבה אפילו לחצי הסכום שאושר לפנות בוקר.
ההתנגדות לתוכנית 2009 העניקה השראה להתקוממות אלקטורלית, שניתן לה השם עתיר-האסוציאציות "מסיבת התה" (על שם מרד של משלמי מסים נגד הכתר הבריטי, ב-1773). ההתקוממות ההיא חילצה שנתיים אחר כך את בית הנבחרים מידי הדמוקרטים, ועיקרה לתמיד את תכניות החקיקה של ברק אובמה.
הפעם, נשיא רפובליקאי ורוב רפובליקאי בסנאט נתנו את הטון, וניסו לזרז את החקיקה. הפעם, המפלגה השמרנית הקלאסית של אמריקה נהגה כמעט כסוציאל-דמוקרטית, אולי מפני שהיא חדלה להיות שמרנית בימי טראמפ ואולי מפני שהיא הכירה בחומרת השעה.
תוכנית האנטי-המרצה
שני הטריליון האלה נושאים את התווית של "המרצה" (סטימולציה), אבל הם לאמתו של דבר מיועדים לממן אנטי-המרצה. הם כוללים מענקים של 1,200 דולר לכל אזרח בוגר של ארה"ב בשווי כולל של בערך 250 מיליארד דולר; הם כוללים 150 מיליארד למענקי אבטלה; 500 מיליארד לסיבסוד פעילותן של ממשלות מקומיות ושל תעשיות שחדלו לייצר; 130 מיליארד לבתי חולים, שאזל המקום בחדרי הטיפול הנמרץ שלהם; 58 מיליארד דולר לחברות תעופה; 17 מיליארד דולר לחברות "חשובות לביטחון הלאומי".
קצת קשה לתפוס איך סכומים כאלה גובשו והוחלטו בתוך חמישה ימים. אין קושי לשער שבשנים הבאות יתנהל ויכול נוקב על עצם התהליך. יימצאו לו מקטרגים משמאל ומימין, אבל אני מנחש שבייחוד מן הימין. סוף סוף, הימין הוא המתלונן זה תשעים שנה על פזרנותה של הממשלה הפדרלית, אם כי הוא עושה מעט מאוד להקטין את הפזרנות כאשר הוא מגיע לשלטון.
בניגוד לחבילת החירום של 2009, בעיצומו של "המיתון הגדול" (משבר הסאב-פראיים), החבילה החדשה לא נועדה לאתחל את המשק, אלא ההיפך, לאפשר את עצירת גלגליו. אמנם הנשיא טראמפ כבר מדבר בקוצר-רוח על חידוש הפעילות הכלכלית המלאה לא יאוחר מאמצע אפריל, אבל שני הטריליון האלה אינם מעמידים את הכלכלה על רגליה. אם יעלו יפה, הם יצליחו למנוע את קריסתה.
כללי הטיפול הרגילים במשברים כלכליים אינם חלים על הנסיבות הקיימות. המיתון המתרגש ובא, או חלילה השפל שמפניו חוששים במקרה, אינם מייצגים תופעה כלכלית, כפי שהנשיא דונלד טראמפ חוזר ומזכיר. אבל יהיה השורשים הלא-כלכליים של המשבר הכלכלי הזה אשר יהיו, תוצאותיו הן כמובן כלכליות. שטות תהיה להעמיד פנים, כי כאשר יוכרז "הניצחון המוחץ" על "האויב הבלתי נראה" (עוד שני ביטויים שטראמפ סיגל לעצמו בימים האחרונים) המשק יקום מייד על רגליו, יחזור לקדמותו, וימשיך את "הכלכלה הטובה ביותר מאז ומעולם" (טראמפ).
זה לא יקרה בין השאר מפני שאיננו יודעים מתי בדיוק, או אפילו בערך, יוכרז "הניצחון המוחץ". הנשיא רוצה לפחות ניצחון זמני לכבוד סוף השבוע של חג הפסחא, בעוד שלושה שבועות. לוח הזמנים הזה מעורר ספקנות ניכרת. ככל שיידחה הניצחון כך יתקרב מועד הבחירות לנשיאות ולקונגרס, ומי יודע מה יקרה בתקופה פוליטית כה טעונה.
מה למדנו מד"ר קיינס
שני-הטריליון של הבוקר נולדו בסימן הטראומה של שנות ה-30. השנים ההן הניבו לקחים, שנכנסו לקלאסיקה של הכלכלה המדינית. ג׳ון מיינארד קיינס הנחיל לרוב הבאים אחריו את הלקח שמשמעת פיסקאלית אינה שייכת לזמנים של משבר קיומי, שמותר וצריך להנפיק תקציבים גרעוניים, שמותר וצריך להזרים כסף כדי לחדש פעילות כלכלית.
קיינס היה מענקי המאה ה-20, לא רק בזכות משנתו הכלכלית אלא בזכות אישיותו ותובנותיו על היסטוריה ועל מצב האדם. השפעתו על העולם שקם לאחר מלחמת העולם השנייה היתה פנומנלית, אם כי הוא לא הספיק לצפות בו (מת ב-1946). בכורתו האינטלקטואלית עמדה לו גם תחת ממשלות ימניות באמריקה ובאירופה. "כולנו קיינסיאנים", אמר הנשיא ריצ׳רד ניקסון ב-1971, כאשר גמלה בלבו ההחלטה לנתק סופית את הדולר מתקן הזהב.
הימין האמריקאי התקומם עשר שנים אחר כך נגד הכלכלה הקיינסיאנית, אבל חזר אליה שלושים שנה אחר כך, כאשר צל של שפל כלכלי חדש התארך בשמי העולם. ואף כי שמו של קיינס אינו נשמע לעתים קרובות בימים האלה, רוחו מרחפת על פני המים.
אופי זיקתו של דונלד טראמפ למפלגה הרפובליקאית כפי שהתעצבה בחצי המאה האחרונה מעולם לא היה ברור. הוא אמנם בא מעולם העסקים, אבל מאז נכנס לנשיאות הוא ניסה פעם אחר פעם לאלף את העולם הזה ולהתערב בהחלטותיו. זו אינה התנהגות של מה שקוראים באמריקה "שמרן" (הקרוב דווקא להיות "ליברל" באירופה).
4.5 טריליון?
התערבות ישירה של הממשלה בפעילות הכלכלית מוסיפה להיות גלולה מרה בשביל רפובליקאים, אבל הם מתרגלים. עכשיו הם ממלאים את קופותיה של הממשלה הזו בסכומי-עתק חוץ-תקציביים, שהם היו מוכנים אפילו לפטור את הממשלה מן הצורך למסור דין וחשבון על אופן הוצאתם.
לפחות חלק מן הדמוקרטים מאמינים, שמשבר הקורונה שמט את הקרקע מתחת לרגלי הסרבנות הרפובליקאית להעניק מימון גרעוני לפרוייקטים מרכזיים. הפרוייקט החשוב ביותר הוא שיקום התשתית.
האגודה האמריקאית להנדסה אזרחית (infrastructurereportcard.org) העריכה ב-2017, כי השיקום יעלה 4.5 טריליון דולר. הסכמה כללית שוררת על חיוניותו של הפרויקט, והנשיא טראמפ חוזר ומעמיד אותו סמוך לראש סולם עדיפויותיו. הרפובליקאים בקונגרס הם אבן-הנגף העיקרית. כאשר המפלגה שלטה בשני בתי הקונגרס, בשנתיים הראשונות של נשיאות טראמפ, היא סירבה לאשר פחות מרבע הסכום הזה, ויוזמת התשתית נקברה.
היתכן שהטראומות והמוטאציות של ימי הקורונה ישנו את דעת הרפובליקאים? אם כן, זה יהיה שינוי רב משמעות בניהולה הכלכלי של אמריקה.
בינתיים הדיון באיתחול הכלכלה נשמע קצת לא ממין העניין. השאלה איך לעבור את הימים האלה בשלום קיבלה הבוקר תשובה מרשימה. בניגוד לדעתה של מדונה (בסרטן ויראלי מן האמבטיה שלה) ש Covid-19 הוא "השוויין הגדול" של זמננו, שאינו מבחין בין עשירים לעניים, לעשירים דווקא יש יתרון גדול על פני העניים.
ממשלת הודו, שעתה זה הטילה עוצר קורונה על 1.3 מיליארד אזרחיה, הודיעה אתמול על כוונתה להשקיע שני מיליארד דולר במערכת הבריאות שלה. שני מיליארד דולר הם מה שתוכנית החירום האמריקאית מתכוונת להוציא בשמונה השעות הבאות.
בתשובה לשאלה, בהחלט עדיף להיות עשירים.
כתבות
ני"ע
