דעה: בין הפטיש לסדן - אדלשטיין בחר בפתרון הממלכתי

תתארו לכם עולם מקביל, בו לאחר שנה בה הוחזק גלעד שליט בשבי חמאס, עתר הארגון שפעל לשחרורו לבג"ץ בדרישה לחייב את הממשלה לפתוח במלחמה נגד חמאס, משום שהמשך הסטטוס-קוו מהווה עבירה על חוק "לא תעמוד על דם רעך - 1998". בג"ץ דן בעתירה ולאחר ששמע את עמדות הצדדים, הורה לממשלה לפתוח במלחמה נגד רצועת עזה. מה אמורה הממשלה לעשות במקרה כזה? האם חובת הממשלה לפעול בהתאם לפסיקת בג"ץ, למרות שלדעתה הדבר יוביל למאות הרוגים?

בעוד שהתיאור הזה נשמע אולי הזוי - המציאות, כהרגלה, הזויה אפילו יותר. רק לפני יומיים ניתן פסק דין בבג"ץ שהתערב באופן בוטה בעבודת הכנסת והורה ליו"ר הכנסת יולי אדלשטיין לכנס את המליאה בתאריך ספציפי ולצורך הצבעה ספציפית.

בעוד שבדוגמה שהבאתי למעלה העתירה לפחות התבססה על חוק של מדינת ישראל, הרי שפסק הדין בעניין יו"ר הכנסת לא רק שאינו מבוסס על חוק כלשהו, אלא שהוא אף ניתן במפורש נגד תקנון הכנסת. שום שיקול משפטי לא נכתב בפסק הדין, רק "שיקולים משטריים" של שופטי בתי המשפט.

על-מנת להבין עד כמה מדובר בפגיעה חמורה בעיקרון הפרדת הרשויות, יש להכיר את סדרי עבודת הכנסת. הכנסת פועלת מכוח חוק יסוד: הכנסת, הקובע כי סדרי עבודתה ייקבעו בתקנון הכנסת. התקנון עצמו עובד על-ידי ועדת הכנסת והובא לאישור המליאה, והוא קובע במפורש כי יו"ר הכנסת ייבחר עד למועד ההצבעה על הממשלה. המשמעות היא שבית המשפט הורה בניגוד לתקנון עליו הצביעו חברי הכנסת, ושימש למעשה כלי לעקיפת הצורך בחקיקה. אין יותר צורך לחוקק בכנסת, רק לרוץ לבג"ץ.

אם חברי הכנסת חשבו שיש בעיה בתקנון, הרי שהם יכלו להתכנס ולשנות את התקנון בהצבעה. כדרכם של ההליכים בכנסת, הם לוקחים זמן - מספר ימים לפחות, אבל כך משנים חקיקה - לא באמצעות הליכי-בזק בפני בית המשפט, שאינו מייצג את הרוב ואינו מנהל דיונים מעמיקים הבוחנים את מגוון השיקולים הנוגעים לנושא.

היסטוריה של סרבנות

נחזור אם כן לשאלה בפתיחה - מה צריכה רשות שלטונית לעשות, כאשר בית המשפט מפר את עיקרון הפרדת הרשויות ומורה לה הוראה בחוסר סמכות?

בעבר היו מספר מקרים בהם ביקש בית המשפט להתערב בעבודת הכנסת, אם כי באופן מעט עדין יותר מהמקרה הנוכחי. כך למשל כאשר הורה בג"ץ בשנת 1991 ליו"ר הכנסת להעלות לדיון את התיקון לחוק יסוד: משק המדינה עד ליום 18.12.91, יו"ר הכנסת התעלם מפסק הדין, וגם מפסק הדין שניתן לאחריו. האדמה לא רעדה.

בדומה, הממשלה התעלמה במשך שנים רבות מפסק הדין של בג"ץ שהורה להשיב את עקורי הכפר איקרית לבתיהם.

לאור כל האמור, בולטת ממלכתיותו של המהלך שנקט יו"ר הכנסת הנוכחי יולי אדלשטיין, במציאות בה הוא מצוי בין הפטיש לסדן. מצד אחד, כיו"ר הכנסת אין הוא יכול להתיר לבית המשפט לפלוש בחוסר סמכות לתחומה של הכנסת. מצד שני, אין הוא רוצה לנהוג כקודמיו ופשוט להתעלם בבוטות מפסק הדין. במציאות זו בחר אדלשטיין להתפטר מתפקידו כיו"ר הכנסת, על-מנת שלא להיאלץ לתת את ידו להרס הפרדת הרשויות בישראל.

ממלכתיותו של אדלשטיין בולטת אף יותר על רקע התנהלות שופטי בג"ץ במקרה הזה, שכלל לא טרחו להמתין לתשובת יו"ר הכנסת, וכתבו את פסק דינם עוד לפני שהתקבלה התשובה. כמובן, התנהלות כזו הייתה מובילה לביטול של כל פסק דין או החלטה בכל ערכאה אחרת, אולם שופטי העליון הרשו לעצמם לפעול כך, בניגוד לכל כללי הצדק הטבעי.

כעת, לאחר התפטרותו של יו"ר הכנסת שתיכנס לתוקף בעוד 48 שעות, ימונה בהתאם לנוהג עמיר פרץ, שהוא זקן חברי הכנסת.

בעוד שאדלשטיין בחר לנהוג בממלכתיות, הרי שהצורך להשיב את ההפרדה בין הרשויות ולהעמיד את בית המשפט במקומו נותר מלאכה לחברי הכנסת וליושבי-הראש הבאים של המוסד שאמור לייצג את הציבור הישראלי כולו. 

הכותב הוא מנהל המחקר בתנועה למשילות ודמוקרטיה ושותף מייסד במשרד רוטמן-לב