דמוקרטיות בשקיעה בעידן הקורונה: מי צריך פרלמנטים מתפקדים?

בשבוע הבא עומד הפרלמנט של הונגריה לאמץ חוק הסמכה, שלא אומץ כדוגמתו בשום ארץ אירופית מאז 23 במארס 1933. עניינו של החוק הוא האצלת מלוא סמכויות החקיקה מן הפרלמנט לקבינט, וממילא לזה העומד בראשו.

התירוץ לאקט ההתאבדות של הפרלמנט ההונגרי הוא נגיף הקורונה. ממשלתו של ויקטור אורבן הגיעה למסקנה, שאין די לה בשליטתה המלאה בפרלמנט. המשבר הוא כה חמור עד שהיא זקוקה לפטור מלא ממסירת דין־וחשבון. רק היא תוסמך להחליט מתי תסתיים השעיית הדמוקרטיה. מבקריה יסתכנו בתקופות מאסר של שמונה שנים בעוון ״דיסאינפורמציה״.

הונגריה, לצערו של אורבן, אינה הארץ החשובה ביותר באירופה, אבל ראש הממשלה שלה מנסה פעם אחר פעם להפוך אותה לסמן הימני של היבשת. כאשר הגיע אל השלטון בפעם השנייה, ב־2010, לאחר שמונה שנים באופוזיציה, היה מנוי וגמור אתו שלא להרשות עוד לנסיבות להפריד אותו מן השלטון. הוא הודיע, מבלי להסמיק, שהונגריה תהיה דמוקרטיה, אבל היא לא תהיה ״דמוקרטיה ליברלית״.

זאת אומרת, היא תוסיף לקיים מראית עין של מוסדות דמוקרטיים. היא תוסיף לערוך בחירות, בהשתתפות מפלגות של האופוזיציה. אבל היא תשאב את החמצן מכיכר השוק. היא תחסום את גישת האופוזיציה לכלי התקשורת. היא תחלק לנאמניה טובות הנאה כלכליות ופוליטיות. היא תחנוק חממות של התנגדות אינטלקטואלית ותרבותית. היא תצר את צעדיהן של עמותות, בייחוד כאלה המקבלות מימון ממקורות זרים. והיא תנהל מסע בלתי פוסק נגד הגירה ונגד מהגרים בשם הגנה על נוצריותה של הונגריה ועל מערביותה.

בדרך כלל התכנית עלתה יפה. מפלגת השלטון חזרה ונבחרה עם רוב פרלמנטרי עצום, אם כי הפסידה במפתיע את כהונת ראש העיר של בודפשט בשנה שעברה. ההפסד הזה היה רחוק מאוד מלבשר אביב הונגרי, אבל כנראה מילא את ויקטור אורבן באי־שקט.

ארץ לא מאושרת

לא תמיד הוא היה כזה. אורבן היה פעם לוחם נועז לטובת ערכים ליברליים, כאשר בהונגריה עדיין היתה רודנות קומוניסטית (היא הגיעה אל קיצה ב־1989).

ארץ לא מאושרת היא הונגריה. מאז אמצע המאה ה־19, עוד כשהייתה מחוז אוסטרי, היא ניסתה להחליט מה היא. לפני 160 שנה ויותר היא העניקה השראה לכל אירופאי שלחם על חירותו, וגם להרבה לא־אירופאים. אבל כאשר ניתן לה שלטון עצמי בתוך הקיסרות ההבסבורגית היא מיהרה לפתח את תכונות השלטון שנגדן נלחמה, כולל אדנותו של עם אחד על עמים הנמצאים בשליטתו.

הונגריה רצתה לחמוק מלפיתתה של אימפריה, אבל לא היה אכפת לה כלל להפוך לאימפריה בעצמה, עם שליטה על שטחים מיושבים ברומנים, בסרבים, בסלובקים, בקרואטים ובאוקראינים. מאחר שהיא היתה בצד המפסיד של מלחמת העולם הראשונה, האימפריה שלה אבדה. כמו גרמניה ורוסיה היא נעשתה אומה שוחרת נקם (״רוואנשיסטית״), שהייתה מעוניינת בשינוי הסטטוס־קוו. היא היתה לא־דמוקרטית, לא־ליברלית ואנטישמית לתיאבון.

מה שמעניין גם הוא שוויקטור אורבן חיפש ומצא את השראתו בפרק העגום ביותר של ההיסטוריה ההונגרית המודרנית. ואת מקור ההשראה של ״חוק ההסמכה״ שלו הוא מצא, ביודעים או שלא ביודעים, בימים הראשונים של גרמניה הנאצית.

״כוכבכם שלכם ישקע!״

היטלר עלה לשלטון ב־30 בינואר 1933, לא מכוח בחירות, אבל גם מכוח בחירות. לא היה לו רוב פרלמנטרי, אבל מפלגתו היתה הגדולה ביותר בפרלמנט. הוא היה זקוק לקואליציה, ומצא אותה בימין הלא־נאצי. שותפיו האמינו שהם לא יתקשו להפוך אותו לבובה. הם אמנם היו שמרנים קיצוניים, אבל הם לא היו בריוני רחוב, ולא היו מסוגלים להעלות על דעתם שהקנצלר, שאת עלייתו הם אפשרו, יסתמך על בריוני רחוב מפני שהוא עצמו היה בריון רחוב.

היטלר היה זקוק לתירוץ, כדי לחנוק את האופוזיציה בדרכים חוקיות, או חוקיות למראית־עין. באותו השלב הוא עדיין לא העז להתנער מכל החוקים. לא היתה לצדו מגפת קורונה, אבל הוא מצא את הרייכסטג הבוער. קומוניסט תמהוני מהולנד נאשם בהצתת בית הפרלמנט הגרמני, בנסיבות שלא התבררו, והעניק את ההזדמנות לנאצים להוציא את הקומוניסטים החזקים אל מחוץ לחוק ולהגביל את פעולות השמאל.

היטלר ערך בחירות. אפילו בנסיבות האלה לא הצליח להשיג רוב מוחלט. שוב היו נחוצים לו שותפים קואליציוניים. אבל הוא לא הסתפק ברוב פרלמנטרי. הוא רצה מונופול קבוע. במארס 1933 הוא דרש מן הרייכסטג לאמץ ״חוק הסמכה״, שיעניק לו את הזכות לחוקק בלי הפרלמנט. היה עליו לאנוס את הימין, כולל הימין המתון, כדי למצוא רוב מיוחס לחקיקת־המוות שלו.

הסוציאל־דמוקרטים המובסים, באקט גבורה אחרון, התנגדו לחוק, ונשאו נאומים נפלאים נגדו. היטלר, בוויכוח הפרלמנטרי הראשון והאחרון של חייו, קרא לעברם: ״כוכבה של גרמניה ידרוך וכוכבכם שלכם ישקע. מכת מוות ניחתת עליכם!״ והיא אמנם ניחתה.

ארבעה חודשים אחר כך, גרמניה הייתה כבר דיקטטורה חד־מפלגתית. עתה זה יצא באנגלית ספר חדש, בתרגום מגרמנית, על מאה הימים הראשונים של היטלר, ואני ממליץ עליו. מה כבר אפשר להגיד שלא נאמר? אפשר להראות למשל את מהירות הסתגלותם של אנשים לדיקטטורה. אינני יודע אם אורבן ההונגרי קרא בעיון את הספר הזה, או נבר בפרוטוקולים של ישיבת הרייכסטג האחרונה לפני בוא הדיקטטורה. אבל היה מעניין לשמוע אותו קורא השבוע לעומת מבקריו הסוציאל־דמוקרטיים במליאת הפרלמנט בבודפשט: ״אנחנו נפתור את המשבר הזה, גם בלעדיכם״. היה אפשר לשמוע את צלילי ״כוכבה של גרמניה ידרוך, וכוכבכם שלכם ישקע״.

חולשת הדעת של הדמוקרטיות

מדהים לחזור ולשקול את חולשת הדעת ואת קוצר הראייה של דמוקרטיות, כאשר היה עליהן לזהות את אויביהן ולהילחם בהם. פעם אחר פעם בזמן המודרני, עוד מימי המהפכה הצרפתית, דמוקרטיות התעוורו, הולכו שולל או השלו את עצמן. אין קושי להראות שלא היה שום דבר בלתי נמנע בתבוסותיהן.

צריך לאחל להונגרים, שסיום הדיקטטורה האישית של ויקטור אורבן לא יצריך מלחמת גוג־ומגוג, אשר תסתיים בעיי ההריסות של בודפשט. אבל בשביל לא־הונגרים, מקרה אורבן הוא משל מועיל על מידת הפגיעות של חירותם.

כאשר מפלגת שלטון מתחילה לאיים על תקינות המשטר הפרלמנטרי שאיפשר אותה, למשל כאשר היא מנסה למנוע את הפרלמנט מלחוקק, או מנסה לצבור סמכויות לא־לה בימי משבר, מוטב לדמוקרטים להיזכר במארס 1933.

נסיגת הדמוקרטיה הליברלית מתנהלת זה זמן מה בשורה של ארצות. הביטוי הברור ביותר שלה הוא הנחת הרוב שמעמדו מעניק לו את הרשות להכניס שינויים בלתי הפיכים בעצם ההגדרה של המדינה, של יחסיה עם מיעוטיה, של מוסדותיה, של מערכת המשפט שלה; ולהיפטר אחת ולתמיד מן העכבות, שהדורות הקודמים ניסו לסגל להתנהגות הממשלה כלפי אזרחיה וכלפי מבקריה.

זה קורה עכשיו בשורה של ארצות. בהודו השינויים לובשים ממדים היסטוריים, ויתכן בהחלט שמשבר הקורונה יחיש אותם. זה קורה זה זמן מה בטורקיה ובפולין. הימין הקיצוני המתחזק מקווה להתחיל שינויים כאלה בגרמניה, באיטליה ובספרד. שמות נוספים יבואו, למרבה העצב.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny