פרשנות: הקורונה היא המשך המלחמה הקרה בין ארה"ב לסין באמצעים אחרים

ארה"ב וסין גולשות והולכות אל ׳מלחמה קרה׳ זה זמן מה. למען האמת, איפיונים של מלחמה כזאת התחילו להירשם עוד לפני 20 שנה; וניסיון אמריקאי לבלום את השפעתה המתרחבת של סין התחיל עוד בימי הנשיא אובמה.

אבל השבועות האחרונים נתנו תוקף מיוחד למהלך הזה, בקשר עם נגיף הקורונה ובלעדיו. התפשטות הנגיף יצרה כמובן מתח מוגבר. תלונות אמריקאיות על היעדר שקיפות סינית בשלבים הראשונים הביאו דובר של משרד החוץ בבייג׳ינג לעשות שימוש בתיאוריית קונספירציה מפולפלת, שייחסה את הנגיף ללוחמה ביולוגית של הצבא האמריקאי. לא היה ברור אם הדובר סומך את ידיו על התיאוריה, או סתם מתגרה באמריקאים.

כאשר הנשיא טראמפ שמע על הפיטפוט הזה הוא כעס כפי שטראמפ יודע לכעוס. הוא ראה בזה פגיעה בכבוד הלאומי האמריקאי, ואל נכון פגיעה אישית בכבודו שלו. זה הביא אותו להשתמש בצירוף "הנגיף הסיני", שעליו חזר פעמיים או שלוש בתדרוכיו היומיים.

כאשר נשאל אם מעצם האיפיון האתני של הנגיף לא נובעת גזענות, הוא השיב, "לא, מפני שהנגיף בא מס־י־ן" (הוא הטעים את "סין"). והוסיף מיד, כי "כל זמן שאני הנשיא", סין לא תורשה להטיל את האחריות לקורונה "על חיילים אמריקאיים".

"הנגיף של המפלגה"

שימוש הלשון "הווירוס הסיני" התבשל זה זמן מה בחלקים של הימין האמריקאי. עוד בתקופה הפרה־היסטורית של הקורונה, זאת אומרת בסוף ינואר ובתחילת פברואר, לפני שאמריקה התחילה לעמוד על היקף המשבר, שרי החוץ וההגנה של טראמפ יצאו בהתקפות מרות על מדיניות החוץ הסינית, והזהירו שסין חותרת תחת אחדות המערב ותחת חרויותיו. קורונה לא נזכרה שם כלל.

כאשר הקורונה נחתה במרכז התודעה, מזכיר המדינה מייק פומפיאו התחיל לדבר לא על "הנגיף הסיני", אלא על "נגיף ווהאן", עיר המחוז שבה הנגיף יצא מכלל שליטה, בחודש דצמבר. סטיב באנון, שהיה זמן קצר "האסטרטג הראשי" של הנשיא, לאחר השבעתו בינואר 2017, הציע לטראמפ לחדול להשתמש ב"נגיף הסיני". אין זה הנגיף של סין, אמר באנון, אלא זה "הנגיף של המפלגה הקומוניסטית הסינית".

זו לכאורה רק אבחנה סמנטית, אבל אי אפשר לטעות בכיווניה. במושגים דומים התחילו לזהות במערב את הסכנה הסובייטית בשנים הראשונות שלאחר מלחמת העולם השניה. ברית המועצות ייצגה אז סכנה פוליטית וצבאית, אבל גם סכנה רעיונית. היא כיוונה אל לב המערב לא רק את קני הארטילריה שלה, ואחר כך את פצצותיה הגרעיניות ואת טיליה, אלא תקפה את לבה של הדמוקרטיה המערבית. זו היתה התנגשות בין שתי אידיאולוגיות עוינות.

מלחמת הרעיונות

ההבדלים האידיאולוגיים בין סין לארה"ב היו תמיד ברורים, ונעשו ברורים במיוחד כל אימת שהמשטר בסין הגביר את הדיכוי הפנימי; אבל האמריקאים לא הטעימו את ההבדלים האלה לאחר 1972, כאשר התחילה ההתפייסות בין ארה"ב לסין. וושינגטון אפילו הצליחה לדלג במהירות על מרחץ הדמים של כיכר טייאנמן בבייג׳ינג ב־1989: הטבח של מאות, אולי אלפים מפעילי התנועה לטובת דמוקרטיה.

הצלילים הבוקעים עכשיו מוושינגטון מרחיבים את בית הקיבול של היריבות הסינו־אמריקאית. סין מתוארת עכשיו לא רק כשותפת־סחר לא־הוגנת; לא רק כשודדת של נכסים רוחניים, הזוממת להתגנב לכל טלפון סלולרי בעולם, ולתת את הטון בעולם הבינה המלאכותית; אלא גם כיריבה רעיונית מושבעת, החותרת תחת אושיות החירות המערבית.

מזכיר המדינה פומפיאו נשא נאום באוזני ועידה של מושלי מדינות בארה"ב בתחילת החודש. הוא הזהיר בו, כי סין מנסה לרכוש השפעה פוליטית לא רק בזירה הארצית האמריקאית, אלא גם בכל אחת מ־50 המדינות. היא עושה כן בגלוי ובסמוי, בחשיפת זהותה או בהסתרתה. היא מנסה למנוע קשרים בין אמריקאים לטייוואנים, או לגולים טיבטיים. היא משתמשת בסטודנטים סיניים, כדי לרגל אחרי סטודנטים אחרים. היא משלמת לאנשים תמורת השתתפותם בהפגנות.

 90% מן התרופות

שר ההגנה של ארה"ב, מארק אספר (Esper) קרא לעולם "להתעורר לנוכח קריאת־התיגר של סין על הסדר הבין־לאומי", והודיע כי סין היא עכשיו "הדאגה העיקרית שלנו". הוא דיבר בוועידה הבינלאומית לביטחון במינכן, ושר החוץ הסיני היה אחד ממאזיניו.

לפני הקורונה, אם מישהו עדיין זוכר את הימים הקדומים ההם, דאגתה העיקרית של ארה"ב נגעה לניסיונות החדירה של סין אל מערכות תקשורת, בין השאר באמצעות ענקית הטכנולוגיה וואווי. הקורונה מציגה בעיות דחופות ומאיימות יותר.

בתחילת החודש, מאמר בסוכנות הידיעות הרשמית של סין ׳שינחואה׳ הזכיר לארה"ב, כי היא מייבאת 90% מתרופותיה מסין, ואם סין תאסור את ייצואן, "ארה"ב תיפול אל הגיהינום של מגיפת קורונה חדשה".

האיום לא יוחס במישרים לגורמי ממשל סיניים, ויתכן שהוא תוצאת התחכמות של הכותב. אין זה כלל מן הנמנע שאפילו בתוך מערכת תעמולה של מדינת משטרה יש יחידים המשתדלים קצת יותר מדיי, ונמצאים מפריזים. קצת קשה להאמין שהמשטר מניח, כי תצמח לו תועלת מאיום להטיל את ארה"ב אל גיהינום הקורונה.

ואף אמנם, תועלת לא צמחה. שני חברי קונגרס רפובליקאים הגישו החודש הצעת חוק, שנועדה "לסיים את תלותה של ארה"ב בתרופות המיוצרות בסין".

לחנוק מחשבה עצמאית

התנהלותו של המשטר הסיני בשלבי הקורונה הראשונים נוגעת במישרים לכל ארץ בעולם, הסובלת עכשיו מפגיעת הנגיף (מה שמוציא כנראה מן הכלל רק את ואנואטו, את קיריבאס ואת נאורו).

נראה בעליל, כי כה מושלמת היא הצלחתו של המשטר לחנוק ביקורת עצמית ומחשבה עצמאית בדרגי הביצוע שלו עד שחיפוי והשתקה הם האופציות הטבעיות של פונקציונרים ברמה המחוזית או העירונית.

אלמלא ההצלחה הזו, אפשר שהסינים היו לומדים על הסכנה בשלב מוקדם מספיק כדי לצמצם את פגיעתה; ואילו היו מגלים אותה מיד לעולם החיצון, אולי לא היו עכשיו 600 אלף נדבקים ידועים מחוץ לסין.

דיכוי של אמת רפואית

גם אם הדיכוי הפוליטי בסין הוא "עניין פנימי", דיכוי של אמת רפואית בעולם פרוץ־דלתות בוודאי אינה עניין פנימי. התנהגותה של המפלגה הקומוניסטית הסינית צריכה אפוא לעניין את כולנו.

עד כמה היא מעניינת את דונלד טראמפ, איננו יודעים. "אמריקה תחילה" אינה כוללת מאבק לטובת דמוקרטיה בארצות זרות. הנשיא מעוניין ב"שורות תחתונות" בלבד, והסינים קנו את לבו כאשר הבטיחו לרכוש מוצרים אמריקאיים בשווי של 200 מיליארד דולר בשנה.

האם הוא יניח להסתייגויות מפני פרקטיקות פוליטיות פנימיות בסין להוריד את רכבת המסחר שלו מן הפסים? זה כלל לא בטוח. בהתחשב בשיטותיו הרגילות, ההתקפות על המשטר הסיני יכולות להיחשב לטקטיקה, לא לאסטרטגיה.

אבל הקורונה טורפת את כל הקלפים. אין לנו כל מושג מה יהיה בסופה, אילו נזקים ארוכי טווח היא תגרום, ואילו משקעים היא תשאיר. אם העולם כולו משתנה, אנחנו רשאים להניח שגם היחסים הבין לאומיים עומדים להשתנות. מסך ברזל אולי לא יירד באופן שירד ב־1946, אבל מסך קורונה של חשדנות ושל טינה כבר ירד.

רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/karny-globes

ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny