פרשנות: את תוצאות הקורונה עדיין לא התחלנו להרגיש, אבל העולם שקדם למגפה מגיע לקיצו

אין צורך להעריץ את הנרי קיסינג'ר על פועליו המדיניים (אני אינני) כדי להעריך את הצירוף של חוכמתו ושל ניסיונו. על סף גיל 97 הוא כתב השבוע אולי את אחת מרשימותיו האחרונות, על משבר הקורונה. היא לא עוררה התרגשות בשום מקום, כנראה מפני שלא היה בה אף סימן קריאה אחד, פיזי או מטאפורי. היא הייתה, איך להגיד את זה, סובטילית מדיי. מה הוא רצה להגיד, בעצם?

אין לי כאן כמובן המקום להעתיק אותה בשלמותה. אבל הנה פסקה אחת:

"מנהיגים עוסקים במשבר בעיקר על בסיס לאומי, אבל השפעותיו הורסות-החברה של הנגיף אינן מתחשבות בגבולות. בעוד שהתקפתו על בריאות האדם, הבה נקווה, תהיה זמנית, התוהו-ובוהו הכלכלי שהוא חולל עלול להימשך דורות. שום ארץ, אפילו לא ארה"ב, לא תוכל להתגבר על הנגיף בכוחות עצמה. צורכי השעה יחייבו שיתוף פעולה גלובלי של חזון ושל תכנון. אם לא נוכל למזג (את המקומי ואת הגלובלי), התוצאות יהיו בנפשנו".

זה בראש ובראשונה מסר לממשל טראמפ. זקן המדינאים הרפובליקאים של זמננו אומר למפלגתו, שלאומנות מן הזן של "אמריקה תחילה" חדלה להיות אופציה; שכל הקלפים נטרפו במידה החוצה את גבולות הדמיון ("תוהו-ובוהו שיימשך דורות", שח המדינאי ההיסטוריון); שהתיישנה האיבה העוברת-לבוחר כלפי העולם החיצון וכלפי מסגרות פעולה רב-צדדיות. בקיצור, שהקיץ הקץ על הטראמפיזם.

איזה חלון ואיזו הזדמנות

אני קורא שמר נתניהו להוט למהר ולספח את היישובים היהודיים ביו"ש מפני ש"חלון ההזדמנות" (כפי שאומרים בישראלית-אמריקאית) עלול להיסגר בנובמבר, אם טראמפ יפסיד בבחירות. מי יודע מה תהיה דעתו של נשיא דמוקרטי על סיפוח. הנה כי כן, עוד דוגמה אחת לאסטרטגיות הטווח הקצרצר של ראש הממשלה.

חלון ההזדמנות אינו צר מפני שטראמפ עשוי להפסיד. חלון ההזדמנות צר מפני שהעולם שלפני חורף 2020 הסתיים; מפני שניסיונו האופורטוניסטי של מר נתניהו להפיק תועלת מהלכי רוח פופוליסטיים ומשנאת זרים עומד להתנפץ על סלעיה של מציאות חדשה.

מציאות חדשה. אלה המילים הצריכות עכשיו להיקרא באוזני ישראל. לא להיקרא, להיצרח, מפני שאם לא ייצרחו, אז גנץ ואשכנזי ועמיר פרץ יוסיפו להאמין שהם משרתים את האומה, כאשר הם מועלים באמון בוחריהם לטובת הנצח. הנצח הוא הצריך עכשיו תיקון, הוא נצחי פחות ממה שהיה נדמה.

המטוטלת לא תחזור

הצפייה בתדרוכיו היומיים של דונלד טראמפ מעוררת את הרושם שהוא מאמין כי אקט היציאה מן המשבר הוא לא רק קרוב מאוד, אלא הוא כרוך בסך הכול בניעור השרוול מקצת אבק שדבק בו. נשיא ארה"ב מאמין כי ברגע ש"האויב הבלתי נראה" יחדל להיראות דרך עדשת המיקרוסקופ, המטוטלת תחזור אחור, ותעצור בדיוק במקום שבו התחילה תנועתה.

לא, אומר קיסינג'ר, היא אינה עומדת לחזור לשם.

המשבר הזה, לכשיסתיים - לכשיסתיים באמת, לא הקיץ, לא בסתיו, לא באביב הבא, אלא בעוד שנים - ייזכר כשווה-ערך של מלחמת העולם הראשונה. היא סיימה את מה שהיסטוריונים קראו "המאה ה-19 הארוכה", שהתחילה במהפכה הצרפתית (1789), וציינה את שקיעתו ההדרגתית של הסדר הישן. כיוצא בזה, חורף/אביב 2020 אולי יציין את סיומה של המאה ה-20 הלא-כרונולוגית, שהתחילה ב-1914.

מלחמת העולם הראשונה האיצה מגמה שוויונית בחברה המערבית. מלחמת העולם השנייה הזריקה זריקות מרץ למגמה ההיא. אפשר שמלחמת המין האנושי בנגיף הקורונה הדיחה את שאריות הסדר הישן.

2.2 טריליון, וזו רק ההתחלה

אין זאת אומרת שהופרך מעיקרו תוקפה של המנטרה הישנה על שוק חופשי ועל יד נעלמה. קפיטליזם דמוקרטי, פגום כאשר יהיה, הוא צורת הארגון הפוליטי המצליחה ביותר בדברי ימי האדם. ההכרה שהוא מתקרב אל קצו אינה תוצאת העדפה או משאלה. היא תוצאה של התבוננות.

מלחמת העולם הראשונה הייתה תוצאה ישירה ומלאה של מעשי איוולת מצד שליטים. קשה להטיל את אשמת הקורונה על איזשהו שליט, אולי חוץ מאשר הדיקטטור של סין. אבל מדהים לחלוטין היה החיזיון של תוכנית ההצלה האמריקאית, בהסכמה פה אחד של שני בתי הקונגרס: 2.2 טריליון דולר להבטיח את הכנסתם של כל האמריקאים ואת שיורם.

זה לא היה עולה על הדעת בשום רגע קודם בהיסטוריה. אילו זה היה קורה ב-1929, אפשר שלא היה היטלר. אבל כוחה של הממשלה ודמיונה לא עמדו לה אז. המערכת הייתה זקוקה לקטסטרופה מושלמת כדי להתחיל להכיר שאחריותה חורגת מכללי ההתנהגות של השוק החופשי.

הפעמונים מצלצלים

הדעת אינה תופסת את הסכום הזה, 2.2 טריליון, בייחוד מפני שהוא רק התשלום הראשון על החשבון. סכומי עתק נוספים עומדים לצאת. חלוקה מחדש של העושר היא בלתי נמנעת. סדרי עדיפויות חדשים באים. הפעמונים מצלצלים לקפיטליזם הדמוקרטי. אני אומר את זה בצער, מפני ששינויים רדיקליים הניבו אסונות כבדים בהיסטוריה המודרנית. מה טוב היה אילו העולם היה מתפתח בהדרגה, ומשתחרר באופן רציונלי מכבלי השיטה שקדמה למלחמת העולם הראשונה והשנייה. אבל זה לא קרה. לסדר הקודם לא ניתנה ההזדמנות לאבולוציה.

ההזדמנות חוזרת עכשיו וניטלת מן הסדר היוצא. אני מאמין שאנחנו עוד נתגעגע אליו, או לפחות צאצאינו יהרהרו בו בנוסטלגיה כדרך שבאמצע המאה ה-20 הרהרו בגעגועים ב-Belle Époque.

אבל עכשיו צריך לדבר על משמעות המאה ה-21. היא מתחילה עכשיו; וכשם שהמאה ה-20 נפתחה ב-1914, תחת אש ותמרות עשן, כך גם גם המאה הזו מתחילה במשבר הקורא תיגר על עצם הרקמה החברתית. את מהות האש והעשן עדיין לא התחלנו לראות. הבה נעשה ניסיון רציני לנחש אותה.