דעה: לשבח ולהרגיע במקום להפחיד - הגישה השגויה שבוחרת הממשלה

כולנו חזינו בשבועות האחרונים במסיבות העיתונאים אותם עורכים נציגי משרדי הממשלה וראש הממשלה על ההיערכות של המדינה להתפשטות הקורונה ובהן מעבירים נציגי הממשלה גם את הנהלים החדשים. "יהיו עוד מאות חולים, אלפים עלולים למות" אומר מנכ"ל משרד הבריאות, "עשרות אלפים יידבקו ולא ידעו זאת" מסביר פרופ' ברבש שרץ בין המהדורות וכך גם רה"מ בנימין נתניהו בהצהרתו היומית, "זו מגיפה קשה.. זה עניין של חיים או מוות." כל הגורמים הרשמיים מפצירים באזרחים ובאזרחיות להישאר בבתים. ישנן כבר הגבלות ממשיות ואנחנו פסע מאכיפתן.

אז איך זה שאנשים שומעים את כל הסכנות הללו ועדיין לא מצייתים? איך יתכן שבחופי הים והפארקים עדיין יש מטיילים?

תופתעו - אבל ההתנהגות האנושית הזאת כלל איננה מפתיעה.

בספרה של חוקרת המוח פרופ' טלי שרוט 'מה זה משנה' פותחת פרופ' שרוט את אחד מפרקי הספר בשאלה "האם כדאי להפחיד אנשים כדי שיפעלו?" בקצרה - התשובה היא - לא!

בהמשך ספרה מתוארים מחקרים שנערכו במספר בתי חולים בארה"ב על.. לא תנחשו... שטיפת ידיים בקרב צוותים במחלקות לטיפול נמרץ. שנים ניסו להפחיד את הצוותים הרפואיים שאי-שטיפת ידיים מעלה את רמת הזיהום וגורמת למוות במחלקות (וזוהי אמת, בדיוק כמו התרחישים של מגיפות) ועדיין אחוז ההיענות של הצוותים היה אפסי.

למה? בגלל הגישה הלא נכונה

החוקרים חשבו שאולי משהו בניסוח המסר עד כה היה בעייתי. ובמקום לאיים במחלות ומוות, הם הציעו - לשנות את המסר מאיום לשבח. באמצעות מערכת אלקטרונית שהשתמשה במעקב מצלמה כל פעם שאיש צוות רחץ את ידיו הוא קיבל קריאת הידד ואת איכות התפקוד של המשמרת הנוכחית והמשוב החיובי הזה דירבן את הרופאות, הרופאים ואת הצוות כולו ולא תאמינו - אחוז שטיפת הידיים זינק מ 10% ל 90%.

אפשר למנות כמה הסברים לאי הצלחתה של הפחדה בהנעה לפעולה, שאת כולם, אגב, אנחנו מכירים מחיי היום יום שלנו:

"איזה פחד!" - מול סכנה בלתי נודעת אנחנו קופאים, זה אינסטינקט. אז בטח שלא נצליח עכשיו לשנות התנהגות.

"לי זה לא יקרה" - אנשים מתרחקים מכאב ומתקרבים להנאה. קשה לנו לדמיין תרחיש זוועה על עצמנו.

קבלת תגמול ותקווה - מחקרי מוח הוכיחו כי הסיכוי שנבצע פעולה גדול יותר כשאנו מצפים לדבר טוב מול הציפייה לדבר רע. בהקשר זה ראוי לציין מחקרי מימון המונים שמצאו כי קמפיין גיוס ובו תמונה המסמנת תקווה (כמו למשל חולה המצולם עם משפחתו ולא בבית החולים מחובר לצינורות) זוכה לתרומות רבות יותר.

אז איך אפשר בכל זאת לגרום לציבור להקשיב ולהיענות להנחיות? אולי שווה, כמו חוקרי הזיהומים שהוזכרו מעלה, פשוט לשנות גישה ולנסות קצת רטוריקה אחרת: למשל, לשבח את מי ששומר על הכללים ומציית להוראות, לפרסם נתונים מעודדים על המצייתים וה'ממושמעים', למסגר את המסר באופן חיובי, לייצר אמון ושותפות אצל הציבור ובעיקר תקווה, כמו שעשה לי הסיין לונג, ראש ממשלת סינגפור, לפני כמה ימים כשהוא לבוש בחולצה ורודה (!) ונואם לציבור במדינתו: "...אם נעמוד על המשמר וננקוט אמצעי זהירות להגנה על עצמנו ועל המשפחות שלנו, נוכל להמשיך את המשק שלנו ולהמשיך בחיי היום יום. במשבר כזה לכל אחד תפקיד.. אני מקווה שתעבדו איתי ועם עמיתיי על מנת לשמור על סינגפור ולהתקדם ביחד".

החזון הרטורי הזה אינו אוטופי והוא מתממש כאמור בעוד מדינות, כך גם מטה פרדריקסן, ראשת ממשלת דנמרק, מציפה בכל יום שיח מכיל הלוקח בחשבון את סך האתגרים שהציבור מתמודד עימם, כמו חינוך, משפחות קשות יום, מצוקה נפשית ועוד. כמעט כמילות השיר של אתי לנקרי, היא 'רואה לאנשים בעיניים, היא רואה את הכל'. וטרודו ג'סטין, ראש ממשלת קנדה שאומר "...רבים מכם מוטרדים היום מהעבודות שלכם, מתשלומי חשבונות, מהאחריות והטיפול בילדכם, אבל דעו שיש לכם גב..." ומציג שיח שלוקח בחשבון את כל מה שעובר בראש של האזרחים וגם נותן תקווה. ומה איתנו?

עם המגיפה, נגזר עלינו להתמודד, עם מסרים של הפחדה ואיום - לא. אפשר גם אחרת. 

הכותבת היא מרצה לרטוריקה ומנהיגות, ביה"ס למדעי המדינה והחוג לתקשורת, אוניברסיטת חיפה