דעה: על מלחמות, מגפות וסיכול חוזה – בין המיתוס לאמת

כפי שראינו בחודשיים האחרונים, וירוס הקורונה אינו עוד וירוס רגיל, וכך גם השפעותיו העוצמתיות הגולשות אל מרחבים רבים. בתוך כך, השיתוק חסר התקדים בזירה הכלכלית-מסחרית-חברתית מוביל לבלבול רבתי ולאי-ודאות באשר לאופן שבו צדדים לחוזים אמורים לנהוג בימים אלה, כמו גם לגבי עצם תוקפם. האם שוכר של מיקום בית קפה או חנות ביגוד אמור לשלם את שכר הדירה בצל סגר שבו אין עוברים ושבים? האם על ספק הקפה או הבדים מוטלת החובה לעמוד בחיוביו, כאשר נעצר המסחר מאיטליה? ומה בדבר היבואנים שעימם נערכו חוזים להבאת חומרי הגלם, האם יזכו לפיצוי כאשר ייוודע כי קיום החוזה אינו אפשרי?

על פניו, למרבית בעלי העסקים אין פתרון למצב-ביש זה הטורד את המשק כולו, שכן מרביתם אינם שולטים בידע משפטי הנדרש לכך, ובפרט לא בהלכות המנחות במשפט החוזי והמסחרי. עם זאת, זה כמה דורות מסתובבת לה ההלכה שנפסקה בעניין "כץ נגד נצחוני", שעניינה עילת הסיכול בחוזים, כמטבע עובר לסוחר. השמועה גורסת כי בהלכה זו נקבע כי בארצנו גם מלחמה היא בבחינת הצפוי, ולכן, כל אירוע, גם קיצוני, לא יביא להתרת החיובים חוזיים ולביטול החוזה. וכך, מה שהייתה בעבר הלכה משפטית היא כיום בבחינת חוכמת רחוב, שלפיה בדיני החוזים בישראל הכול צפוי, והרשות להשתחרר מחוזה לעולם אינה נתונה.

אלא ששמועה זו אינה שונה בהרבה ממיתוסים אחרים - בבסיסה אכן יש מן האמת, אך במלואה היא נוטה להפרזות ולאי-דיוקים. בצל אי-הוודאות בה כולנו מצויים, מעט הבהרות ודיוקים יהיו לברכה, אף אם בתחום המשפטי בלבד.

כדי להבהיר מעט מן הערפל - נתחיל בהתחלה: טענת הסיכול ממוקמת בסעיף 18 לחוק החוזים (תרופות), ועניינה במצבים קיצוניים ובלתי צפויים שבהם הפרת חוזה תיחשב למוצדקת, ולמפר תהיה הגנה טובה מפני דרישת פיצויים או אכיפה. הוראות הסעיף מורות על שני סטים של מצבים שבהם תוכר הטענה: (א) כאשר הנסיבות הופכות את קיום החוזה לבלתי אפשרי; (ב) כאשר הנסיבות גורמות לקיום החוזה להיות שונה באופן יסודי ממה שהוסכם.

נציין כי התקיימות הנסיבות לבדה לא תביא לסיכול, שכן בית המשפט יכול לפסוק כי למפר היו הכלים והאפשרות למנוע את הנסיבות, או לחלופין, כי הנסיבות, קיצוניות ככל שיהיו, היו צפויות בעת כריתת החוזה. עניינה של "הלכת נצחוני" הוא באותו מכשול אחרון - צפיות הנסיבות. אם כן, מהו מיתוס ומהי אמת? האם אכן הכול צפוי, וחוזים לעולם יש לקיים - או שמא ישנו איזה מרחב שבו חוזים חדלים מלהתקיים?

התשובה היא שזו אינה השאלה כלל, וכמו תמיד הנושא מורכב מכך. בפסק דינו השופט משה לנדוי אכן פסק כי "בענייני מלחמה ושלום הבלתי צפוי הוא לעולם בגדר הצפוי עבור אדם מישראל; והאם אין די בסכנה צפויה כזאת כדי שתישלל טענת הסיכול עקב פרוץ מלחמה?". עם זאת, דעה זו הייתה רק אחת מבין שלוש.

בדעה נוספת, של השופט חיים כהן, נקבע כי השאלה על הצפיות של אירוע פלוני כלל אינה רלוונטית, ומה שנדרש לבחון הוא סוג ואופן ההשפעה של האירוע. גישת ההשפעה, לגרסת כהן, מבקשת מאיתנו להתעלם מהשאלה אם אירוע קיצוני הוא צפוי אם לאו, ובמקום זאת, להתרכז בהשפעותיו על החוזה ובשאלה אילו מהן נצפו בידי הצדדים. גישה זו זכתה ברבות השנים לחיזוק בפסיקתו של השופט יצחק אנגלרד ב"עניין רגב", אשר העדיף אותה על פני גישתו של לנדוי.

נדגים את ההבחנה בהקשרנו הנוכחי: וירוס הקורונה הוא "ברבור שחור" בלתי צפוי, ויש טעם רב למחשבה שלפיה יש בו כדי ליצור סיכול. אך השאלה כאן אינה צפיות האירוע, אלא צפיות ההשפעות. נוכל לעיין בשתיים מרכזיות: הפיכת ערי העולם לערי רפאים, וקריסת השווקים הפיננסיים. בעוד שההשפעה הראשונה אינה נצפית בבסיס רובן המוחץ של ההתקשרויות, ועלולה ליצור סיכול; לא נוכל לומר זאת לגבי התנודות בשווקים הפיננסיים, אף הקיצוניות, שכל חוזה מורכב מביא בחשבון. אירוע אחד, שתי תוצאות שונות. לפיכך, על המחזיקים בחוזים להימנע מהסתמכות על נדירות האירוע, ובמקום זאת להתמקד בהשפעה המדויקת של הווירוס על עסקיהם ועל מסחרם.

עם זאת, המשבר הנוכחי הוא מאותם המצבים שבהם, כחברה, מוטב לנו להיות חכמים ולא צודקים. ריבוי סכסוכים חוזיים והצפת בתי המשפט אינם המתכון הנכון לחברה במשבר, שכן אלה יובילו לבזבוזם של משאבים הנחוצים להזנקת הכלכלה, וגם לנסיגה באמון.

במקום זאת, מה שנחוץ לנו הוא פתרון משפטי רוחבי וכלל-משקי. דוגמה לכך ניתן למצוא בחוקי הארכת המועדים שנחקקו עם תום מבצע קדש ומלחמת יום הכיפורים, אשר העניקו ארכה לקיום פעולות חוזיות למשרתי המילואים. פתרון נוסף, המצוי בקודקס האזרחי המוצע, הוא הכרה "באירוע משעה" המוביל להקפאת החיובים לזמן מסוים, בלא התרת החוזה.

בסופו של דבר, יוטב לנו אם נזכור כי פתרון אמיתי אינו מצוי בנורמות המשפטיות, אלא באלה האזרחיות. סבלנות, אריכות נפש והעדפה של ידידות חוזית על פני יריבות חוזית, הן שנחוצות להבאת מזור ולהרגעת המשבר. אמון איננו נדרש רק כלפי הממשלה, אלא גם בין כולנו. 

הכותב הוא עורך דין, תלמיד במסלול לתואר שני מחקרי בבית ספר רדזינר למשפטים, המרכז הבינתחומי הרצליה